2017 לא הייתה שנה נהדרת רק למוזיקה חדשה אלא גם להוצאות מחודשות. תקופת הגוספל של דילן, הגביע הקדוש של הגרייטפול דד, ההקלטות האחרונות של אליס קולטריין, טים באקלי בהופעה, האלבום שהביא את האתיו-ג’אז של מולאטו אסטטקה, היארדבירדס בסוף הדרך ב-1968, מארז מוגזם של קינג קרימזון, מוזיקה אלקטרונית חלוצית, דיסקו ממצרים וג’אז בהשפעת האסלאם. הוצאות מחודשות, מארזים, הופעות ואוספים ששמעתי השנה.
Alice Coltrane – World Spirituality Classics 1: The Ecstatic Music of Alice Coltrane Turiyasangitananda
לקראת סוף שנות השבעים החלה הפסנתרנית ונגנית הנבל אליס קולטריין להתרחק מעיני הציבור. היא שינתה את שמה ל- Turiyasangitanandaוהקדישה את חייה ללימוד ולהדרכה באשראם שייסדה באזור סנטה מוניקה שבקליפורניה. היא אמנם הפסיקה להוציא אלבומים דרך חברות התקליטים אך . במהלך הטקסים באשראם נהגה קולטריין לנגן על סינתיסייזר בליווי מקהלת תלמידיה – ההקלטות הללו ראו אור על גבי ארבע קלטות מתחילת שנות ה-80 ועד לשנת 1995, בהוצאה מצומצמת מאוד עבור חברי האשראם. עם השנים הן הפכו לפריט אספנים מבוקש מאוד, ורק השנה ראה אור לראשונה אלבום אוסף רשמי עם חלק מאותן הקלטות.
המזמורים של קולטריין באשראם הם מפגש מיוחד בין המוזיקה האפרו-אמריקאית – הגוספל ומזמורי הדת שעליהם היא גדלה, ביחד עם המזמורים ההינדים שהיו מקור השראה גדול במסע הרוחני שלה לתרבות המזרח. התיוג “מוזיקה רוחנית” עשוי להרתיע שמא מדובר בעוד מוזיקת ניו אייג’ משמימה, אולם עבור קולטריין המוזיקה שלה תמיד הייתה קודם כל “מוזיקה רוחנית”, גם כשהיא הוציאה אלבומי ג’אז. מהשיר Lord, Help Me to Be שפותח את אלבום הבכורה שלה מ-1968 דרך המסע ל- Satchidanandaועד להקלטות האחרונות האלו, המוזיקה של אליס קולטריין היא אחת המתנות היפות שהעולם הזה קיבל.
בתחילת השנה (ולפני שההוצאה המיוחדת הזו ראתה אור), יוחאי וולף ואני הקדשנו תכניות מיוחדת לאליס קולטריין במלאת עשור למותה.
Er Ra | Journey to Satchidinanda
Anne Briggs – The Time Has Come (1971)
אלבום הבכורה של זמרת הפולק הבריטית אן בריגס ראה אור רק ב-1971 אחרי שנים שהיא הסתובבה בשטח, הופיעה והפכה לשם מוכר במעגלי הפולק. בריגס הייתה מעין רוח חופשית שנודדת ממקום למקום ואף פעם לא נשארת מספיק זמן כדי להתחייב למשהו. בעוד שאלבומה הראשון הכיל בעיקר שירי פולק מסורתיים, The Time Has Come שהגיע כמה חודשים אחריו כבר היה מחובר יותר לרוח הזמן. שמונה מתוך 13 השירים הם שירים מקוריים ואחד מהם היא כתבה עם שותפה ברט יאנש, שגם שכנע את הלייבל CBS להחתים אותה. זה אלבום פולק חלומי ומלנכולי ובריגס מנגנת כאן על גיטרה ובוזוקי. Sandman’s Song שפותח את האלבום ומבוסס על שיר ילדים, Tidewave, נכתב על חברה שבסופו של דבר התאבדה ו-Fine Horseman הוא מחווה לשיר יפיפה שכתבה לאל ווטרסון, שתפגשו עוד מעט כאן בהמשך באחת ההוצאות המחודשות המרשימות של השנה. שיר הנושא, The Time Has Come הוא השיר הראשון שכתבה בריגס בגיל 19 וברט יאנש והפנטנגל הקליטו אותו כמה שנים לפני הגרסה שלה שמופיעה כאן. לאחר שיצא האלבום בריגס נעלמה, התחתנה ושקעה אל תוך חיי המשפחה וגידול הילדים ובינתיים, The Time Has Come הפך לפריט אספנים ולאלבום פולק שהשפיע על דור של מוזיקאים צעירים. ההוצאה המחודשת של הלייבל Earth מלווה בספרון קצר וטקסט שכתב קולין הרפר, מחבר הספר Dazzling Stranger, על ברט יאנש ותחיית הפולק והבלוז הבריטיים.
Bob Dylan – Trouble No More: The Bootleg Series Vol. 13 / 1979-1981
החלק ה-13 בסדרת הבוטלגים של דילן חוזר אל לידתו מחדש כנוצרי אוונגליסט בסוף שנות השבעים – אחת התקופות המושמצות בקריירה שלו. היו כאלה שלא האמינו לו וחשבו שמדובר ביחסי ציבור, ורבים נטשו את הופעותיו באמצע משום שהוא החל לנגן בהן רק חומרים חדשים – שירים שביטאו את אמונתו החדשה. הגרסה המורחבת של ההוצאה המחודשת הזו כוללת 102 שירים – למעלה משמונה שעות של מוזיקה, בעיקר מההופעות באותה תקופה לצד כמה חזרות ואאוט-טייקים. אחרי שמאזינים לחומרים שנמצאים כאן מגלים שלפחות על הבמה דילן היה באחת התקופות הטובות שלו – הוא חדור אמונה, מלא באנרגיה ובגרוב ולגמרי בעניין. מוזמנים להאזין לתכנית מיוחדת שהקדשתי למארז בספיישל של חצות בכאן 88.
When You Gonna Wake Up | Slow Train Coming | Making a Liar Out of Me
Grateful Dead – Get Shown the Light (1977)
בכל שנה רואות אור מספיק הופעות של הגרייטפול דד כדי להקדיש פוסט שלם ללהקה. ובתוך כל השפע השנה זכינו ב-Get Shown the Light, אחד המארזים המפנקים והמבוקשים שהם הוציאו בשנים האחרונות. כמעט כל ההופעות מחודש מאי של שנת 1977 כבר יצאו באופן רשמי והמארז החדש משלים חלק חשוב בפאזל של אחת התקופות החזקות ביותר של הדד. בין ארבע ההופעות נמצאת כאן גם ההופעה באוניברסיטת קורנל – הופעה שזכתה עם השנים למעמד מיתולוגי בקרב דד הדס. ההקלטה הלא רשמית של ההופעה כבר הסתובבה שנים בין דד הדס וב-2011 היא אף נכנסה לספריית הקונגרס כ”מסמך חשוב בהיסטוריה ובתרבות האמריקאית”. ואם אתם שואלים מדוע הלהקה הוציאה אותה רק עכשיו, אחרי שנים ועשרות הוצאות מחודשות ומארזים, אז הסיבה היא שהסלילים המקוריים פשוט היו חסרים בארכיון של הלהקה. ארבע הופעות שנמצאות כאן הן שער כניסה נהדר ובטוח ליקום של הגרייטפול דד. הן ראו אור במארז על גבי דיסקים וההופעה בקורנל אף יצאה בנפרד וגם על וינילים. למי שרוצה לשמוע יותר על התקופה – כאן אפשר להאזין לתכנית מיוחדת שברק חיימוביץ’ ואני הקדשנו להופעה בקורנל.
Lal & Mike Waterson – Bright Phoebus (1972)
הוצאה מחודשת מרהיבה וראשונה לפנינה שצברה עם השנים מעמד מיתולוגי והפכה לפריט אספנים. אלבום שבזמן אמת הודפס ב-1000 עותקים בלבד, אלבום שב-1972 היה פולקי מדי לקהל שאהב רוק ולא מספיק פולקי לטהרני הפולק. עם השנים יותר ויותר מוזיקאים הזכירו אותו כמקור השראה מבילי בראג, ו-Hiss Golden Messenger ועד ג’ארוויס קוקר וארקייד פייר.
האחים מייק ולאל היו חברים בהרכב המשפחתי The Watersons שנחשב לשם דבר בסצנת הפולק הבריטית, ובמשך שנים הם הופיעו ברחבי הארץ והפיחו חיים חדשים בשירי פולק עתיקים. ב-1968 הווטרסונס החליטו לפרוש מאורח החיים האינטנסיבי בדרכים ומייק ולאל פנו לעיסוקיהם הפרטיים והקדישו זמן רב יותר למשפחותיהם. אולם הם לא הפסיקו לכתוב שירים והמשיכו להיפגש, לנגן ולכתוב ביחד ללא כוונה להקליט או להופיע, פשוט בשביל הכיף. עבור מייק כתיבת שירים הייתה דבר מסתורי שאי אפשר להסביר. בחוברת המעמיקה שמגיעה עם ההוצאה המחודשת הוא מספר שכשחבר שאל אותו פעם כיצד הוא כותב, הוא השיב שאינו יודע ואז הסתכל החוצה מהחלון ואמר את המשפט: It’s like today, bright Phoebus, she smiled and called my name for the very first time. הוא מיד כתב את המשפט והרים את הגיטרה כדי להלחין אותו, וכך נולד שיר הנושא של האלבום. (Phoebus הוא הכינוי של אפולו, אל השמש). השירים האלו היו נשארים במגירה אלמלא חבר קרוב שהגיע לעיר. והחבר הזה הוא המוזיקאי מרטין קרתי שניגן עם הווטרסונס ובאותם ימים היה חבר בסטיליי ספאן. קרתי כל כך התלהב מהשירים ששמע, שהוא מיד יצר קשר עם חברי הלהקה שלו ועם אשלי האטצ’ינג הבסיסט של ה-Fairport Convention שהתלהב גם הוא והזמין עוד חברים מהלהקה. במאי 1971 החלו ההקלטות שתוארו על ידי המשתתפים הרבים כמעין חלום. כמה ימים של חגיגה גדולה, עם מוזיקאים שקופצים לבקר ומצטרפים בספונטניות להקלטות. לימיים נזכר מייק בימים האלה ואמר: “זה היה שבוע של אושר טהור שלא ניתן לדמיין אותו, אני ריחפתי ורק רציתי להישאר בתוכו לנצח”. האלבום שראה אור בסופה של 1972 זכה לכמה ביקורות טובות בעיתונים אולם במעגלי הפולק השמרניים הפנו לו עורף. מייק ולאל לא הופיעו עם שירי האלבום ועם המוזיקאים שניגנו בו ומהר מאוד הוא דעך ונשכח. שנים רבות חלפו עד שהוא חזר לתודעה ואני זוכר שלפני כמה שנים, בתור הזהב של הבלוגים, נתקלתי בעטיפה עם השמש בבלוג.
Bright Phoebus הוא אלבום שונה, מיוחד ומאוד אישי. שירים שנשמעים מאוד מסורתיים כמו The Scarecrow ו-Fine Horseman פוגשים אגדות וקסמים באווירת סרג’נט פפר כמו Rubber Band, Magical Man ו-Shady Lady. מצבי רוח מתחלפים, אווירה פגאנית וגישה מסורתית פוגשת וויב משוחרר ולעיתיים אוונגרדי. זה לא אלבום קל להאזנה או זורם כמו הפיירפורט קונבנשיין או הפנטנגל. הסאונד הוא הרבה יותר גולמי, לעיתים אפילו חד וצורם. אולם אחרי כמה וכמה האזנות הוא יתחיל להיפתח, היופי יבקע החוצה והשמש תחייך.
Link Wray – Link Wray (1971)
הגיטריסט לינק ריי מזוהה בעיקר עם הקטע האינסטרומנטלי Rumble שיצא ב-1958 ושינה את הרוק. השימוש החלוצי ב-Power Chords והסאונד הכבד שלו הקנו לו עם השנים מעמד של מבשר הפאנק – איגי פופ אמר שהוא עזב את בית ספר ופנה לעסוק במוזיקה אחרי שהוא שמע את Rumble וג’ימי פייג’ סיפר עד כמה הקטע הזה היה משמעותי עבורו וטלטל את עולמו כגיטריסט צעיר. אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על Rumble אלא על ריי של שנות ה-70 בעקבות שלוש הוצאות מחודשות לאלבומיו, שהבולטת בהן היא האלבום שנושא את שמו מ-1971.
ברוח הבייסמנט טייפס של דילן והבנד, האלבום של ריי הוקלט בבקתה רעועה של המשפחה במרילנד, שהייתה למעשה לול תרנגולות שהוסב לאולפן. בתנאי שטח ועם ציוד שלא התאים למרחב, ההקלטות לוו בקשים רבים לאורך כל הדרך. מגבר הגיטרה הגדול של ריי דלף לשאר הערוצים בחדר, ולכן הוחלט להוציא אותו החוצה לחצר ולהציב מיקרופון מחוץ לחלון. הפסנתר היה רטוב מהגשם שדלף והם כיסו אותו בשמיכות, אך זו הייתה הבעיה הקטנה יותר, משום שהוא פשוט לא היה מכוון וכך גם נשאר לאורך ההקלטה. הרקיעות על הרצפה והשימוש בכלי הקשה מאולתרים היו התחליף לתופים שנעדרו בחלק מההקלטות. התוצאה של הניסוי הזה היא אלבום שורשי שרחוק מהסאונד של ריי בתחילת דרכו. יש פה תערובת גולמית וספונטנית של רית’ם אנד בלוז, קאנטרי, פולק, בלוז וגוספל – אלבום אמריקנה גדול שנכשל בזמן אמת. קולו הסדוק של ריי, שאיבד שנים קודם לכן ריאה אחת כתוצאה ממחלת השחפת, מזכיר פה לעיתים את מיק ג’אגר וואן מוריסון. ובתוך כל החגיגה המוזיקלית והצבעונית הזו נמצא גם Fallin’ Rain שבקלות אפשר כבר להכתיר אותו כאחד משירי הפולק הגדולים בכל הזמנים.
I hear talking of people the whole world has gone insane, and all there is left is the fallin’ rain
Mulatu Astatke – Mulatu of Ethiopia (1972)
הוצאה מחודשת ראשונה לאלבום הראשון שלוכד את חותמת הסאונד הייחודית של המוזיקאי האתיופי מולאטו אסטטקה. לאחר שאסטטקה סיים את לימודי הפרקשן והויברפון בברקלי, הוא היה נחוש למצוא את הסאונד שלו – לחבר את הידע שרכש בלימודיו ואת ההשפעות שספג שם עם המורשת והמוזיקה שהוא הביא מהבית. Mulatu of Ethiopia שהוקלט בניו יורק ב-1972 הוא המקום שבו נולד החיבור המיוחד של מולאטו בין הג’אז המערבי וה-Fאנק למוזיקה האתיופית, הסינתזה שהוא כינה Ethio-Jazz, שמאז הפכה למקור השראה למוזיקאים רבים.
Okay Temiz & Johnny Dyani – Witchdoctor’s Son (1976)
לפני כמה שנים שידרתי בקול הקמפוס את התכנית בוספורוס-סשן שנולדה אחרי הפעם הראשונה שביקרתי באיסטנבול. בתכנית נוגנו סטים של מוזיקה טורקית שנערכו במיוחד על ידי שדרנים מתחנת הרדיו אצ’יק באיסטנבול. באחד מהסטים, שהוקדש ברובו לג’אז טורקי, נחשפתי לפרקשניסט אוקאי טמיז (Okay Temiz) והתחלתי לחפש חומרים שלו. כך הגעתי להקלטה באיכות די מפוקפקת של האלבום Witchdoctor’s Son.
מדובר בשיתוף פעולה בין טמיז לבין הקונטרה בסיסט הדרום אפריקאי, ג’וני דייאני. השניים נפגשו בעבודתם עם נגן החצוצרה דון שרי ואחרי שנים שהם ניגנו זה לצד זה באלבומים ובהופעות, הם החליטו להקליט לראשונה אלבום משותף באיסטנבול. ההקלטות נמשכו פחות מיומיים ב-1976 במעין ג’אם מאולתר ברובו. לאחר מכן נקבעה החלוקה של הקטעים – הצד הראשון הוקדש למוזיקה הטורקית שטמיז הביא איתו והצד השני הוקדש למוזיקה דרום אפריקאית ודייאני בחר לפתוח אותו עם מחווה ל- Elhamdulilhah Marimbaשל דון שרי. Witchdoctor’s Son הוא מסע של ג’אז אקספרימנטלי, מג’ומג’ם, מלא בגרוב, במוזיקה שורשית ובהרבה חופש. 1000 עותקים שהודפסו בטורקיה בלבד חרצו את גורלו של האלבום, וההוצאה המחודשת הראשונה שהגיעה השנה היא בהחלט הפתעה מרעננת.
Tim Buckley – Greetings from West Hollywood / Venice Mating Call (1969)
שני ריליסים שדי חמקו מתחת לרדאר מתעדים את טים באקלי ב-1969 במועדון הטרובדור בלוס אנג’לס. באותה שנה הוציא באקלי את אלבומו השלישי Happy / Sad וכשבועיים אחרי ההופעות האלו הוא כבר הקליט את אלבומו הבא, Blue Afternoon. ההקלטות הללו תופסות את באקלי בשיא הפוריות שלו – בתקופת המעבר לג’אז כשהוא הפסיק להתאמן על השירים והעדיף את הספונטניות והאלתור של המופע החי. חלק מהשירים בוצעו כאן לראשונה ועל הסלילים שנמצאו אף ניתנו להם שמות שונים מאלו שהגיעו לאלבום. תיעוד אינטימי ומרגש של אחד היוצרים הגדולים שאיבדנו בטרם עת. וגם להוצאות המחודשות הללו הקדשתי תכנית מיוחדת במצב טיסה.
The Yardbirds – 1968
רגע לפני שציפורי החצר התפזרו ועפו לכיוונים שונים הם הגיעו ב-1968 לטור נוסף ואחרון בארה”ב, טור שממחיש את הפער הגדול בין היארדבירדס על הבמה ליארדבירדס של אולפן ההקלטות, שהייתה מוגבלת והתחייבה לספק להיטים פופים קצרים. החלק הראשון של ההוצאה החדשה מתעד את הופעתם בתאטרון אנדרסון בניו יורק ב-30 במרץ 1968. עם האדים של קיץ האהבה והשפעות מהסאונד של הוולווט אנדרגראונד, שאותם הם ראו בהופעה כמה חודשים קודם לכן, היארדבירדס נשמעים כאן נהדר. הביצוע ל-Train Keep a Rolling פותח את הסט, שעובר דרך Mr. You’re a Better Man than I, Dazed and Confused הטריפי, White Summer שגם הוא ימשיך עם פייג’ לזפלין, Drinking Muddy Water וביצוע של 10 דקות ל-I’m a Man לקינוח. כולם חלק מסט חשמלי פרוע, כבד ומלא בתשוקה של להקה שיושבת מצוין ביחד וערב אחר ערב מאלתרת ומבצעת את השירים קצת אחרת.
זמן קצר לאחר ההופעה הזו הם נכנסו לאולפן בניו יורק להקליט כמה סקיצות שמופיעות באלבום השני, עם ביצוע נוסף ל-Drinking Muddy Water, גרסה ראשונית ל-Spanish Blood ו- Knowing That I’m Losing You שגם הוא ימשיך לאלבום השלישי של זפלין תחת השם Tangerine. על המיקס החדש אחראי ג’ימי פייג’ שמצא את ההקלטות האלו בארכיון שלו לפני כמה שנים. ההוצאה המחודשת הזו מגיעה על תקליט כפול עם חוברת צבעונית גדולה, מלאה בתמונות, ציטוטים וסיפורים.
“Basically this album is like a time capsule. It shows what the Yardbirds were really trying to do at the time, and they were capable of doing a hell of a lot” (Jimmy Page)
ועוד כמה המלצות קצרות:
גיל שלום
אין לי מספיק מילים ומקום להביע את תודתי והערכתי לך. אתה איש מקסים מוכשר ומיוחד. בכל שעה פנויה אני מקשיב לאחת מהתכניות שלך ולא מפסיק ללמוד ובעיקר ליהנות מחוויה עמוקה של חופש וחירות שאין טעם לנסות להסביר במילים…תודה!
תודה יוסי. מרגש לקרוא!