מה זה בכלל מפיק אגדי? טור אורח לזכרו של דיוויד אקסלרוד

אם היית מוזיקאי בשנות ה-60 דיוויד אקסלרוד היה קודם כל עבורך "הבחור בחליפה". זה מחברת התקליטים שאמור לקבוע גורלות – מי למצעדי הפזמונים ומי חזרה לשטיפת הכלים. בין אם אתה נער לבן מקליפורניה שמנגן במוסך של ההורים ובין אם את נערה שחורה וענייה ששרה בכנסיה. החלטה אחת של מר אקסלרוד ואתם מרחק נגיעה מלככב במצעדי הפזמונים.

דיוויד אקסלרוד הוא גם הבחור בחליפה שנכנס איתך לאולפן ההקלטות. איש הגרזן יחליט – איזו מוזיקה מנגנים? איך מנגנים? מי מנגן? דיוויד קובע, אלא אם כן אתה פסנתרן ג'אז פופולרי ואז אולי אתם יותר שותפים ופחות בקטע של עובד-מעביד.

תעשיית המוזיקה. ביזנס.

אבל אם תחפשו תמונות של דיוויד אקסלרוד בחליפה, יהיה לכם קשה מאוד למצוא. מכיוון שדיוויד אקסלרוד הוא הרבה יותר מוזיקאי מאיש עסקים. איש שאהב מוזיקה והמוזיקה אהבה אותו. בין אם זה ג'אז או סול מהצד השחור של הפופ ובין אם זה הצליל הפסיכדלי שהפך את הקיץ שאחרי "קיץ האהבה" לרווחי מאוד עבור מי שזיהה את הפוטנציאל הכלכלי של מתבגרים ששופכים את כל דמי הכיס שלהם על תקליטים מקליפורניה; אקסלרוד שחה שם בטבעיות, והתוצאה היא רגע נדיר בזמן שבו הביזנס אשכרה נשמע מעולה והפופ מקבל חיי נצח.

האמנים שהקריירה שלהם בלתי נפרדת מהקריירה של אקסלרוד הם קודם כל קאנונבול אדרלי, שאפילו הצליח להשחיל ג'אז למקום ה-11 במצעד הפופ עם הקטע Mercy, Mercy, Mercy, זמר הנשמה האדיר לו רולס, שלאורך הקריירה מכר יותר מ-40 מיליון (!) תקליטים ומהצד השני של המתרס גם ה-Electric Prunes, שם הסיפור קצת פחות אידילי אם תשאלו את חברי הלהקה.

אחרי הצלחה לא רעה עם הלהיט הפסיכדלי הקליל I Had Too Much To Dream Last Night, "השזיפים החשמליים" שוכנעו על ידי המנהל שלהם שאם הם רוצים לקבל הכרה בליגה הגדולה, כדאי להם להקליט אלבום קונספט שאפתני יותר. ואם לדייק, אלבום שמשלב מזמורים גרגוריאנים עם פופ פסיכדלי ועיבודים כבדים במיוחד. וכנראה שכיוון שחוץ מלחלום יותר מדי בלילות הם גם צרכו יותר מדי דברים אחרים, הם אמרו כן. בסופו של דבר הלהקה החביבה לא עמדה בעיבודים המורכבים והשאפתניים של אקסלרוד ובאלבום הבא של הלהקה, כל חברי הלהקה כבר הוחלפו בנגני אולפן מקצועיים. הלהקה הפסידה, אבל אנחנו הרווחנו שני אלבומים אקסלרודיים מעולים.

ואם כבר מזכירים את נגני האולפן, אי אפשר לדבר על ההפקות של אקסלרוד בלי לדבר גם על הצוות הקבוע שלו: קרול קיי, ארל פאלמר והווארד רוברטס. הבס הפריך, התופים השמנים והגיטרה המלוכלכת בהתאמה, הם היסודות שעליהם בנה אקסלרוד את הבתים המורכבים שלו.

ובין הפקה להפקה, חברת התקליטים אפשרה לו להשתעשע גם בלי מחשבות מסחריות באולפן ולהוציא תחת שמו שלושה אלבומים שאפשר לקרוא להם מאסטרפיס: Songs Of Innocence, Songs Of Experience ו –Earth Rot.

ואז הגיעו הסבנטיז, והאייטיז והתעשייה השתנתה וענייני בריאות לא פשוטים בבית ובמשפחה, והאש האקסלרודית כבתה כמעט לגמרי. מי שהצית מחדש את הלהבה של אקסלרוד היו מפיקים מסוג אחר לגמרי, גם אם הם לא תמיד קראו לעצמם מפיקים. הם היו אספני תקליטים, חפרנים שפשפשו שעות על גבי שעות בערימות מעופשות בימים שבהם הקומפקט דיסק הנוצץ החליף את הטייפ דאבל קאסט, וההיפסטרים של היום עוד היו ילדים מנוזלים ששמעו בעיקר שירים של בארני הדינוזאור.

לאותם חפרנים היתה אוזן מיוחדת שחיפשה בעיקר דבר אחד מיוחד – הביט. אותו קטע בשיר שאפשר לנגן שוב ושוב, קדימה ואחורה, לשלב עליו עוד קטעים מכל הבא ליד ואולי גם להזמין את החברים שיודעים לעשות ראפ, שישירו על גבי הביט החדיש הזה שנוצר מפיסות היסטוריה שהעולם כבר שכח מזמן.

אלו היו המפיקים ד"ר דרה ושכמותו והשולחנאים (turntabalists) כמו די ג'יי שאדו, שזיהו את הקסם של אקסלרוד, הפיחו רוח חיים בתקליטים הישנים האלו וגרמו לרבבות מאזינים בכל העולם לתהות על המקורות מהם לקוחים השירים.

והיום האינטרנט יודע הכל. אתרים כמו whosampled.com ימשיכו להוביל עוד ועוד מאזינים סקרנים אל המקורות. וכשהם יגיעו אל המקורות הם יגלו את הפלא של המפיק ושמו דיוויד אקסלרוד.

מפיק. איש של מוזיקה. דיוויד אקסלרוד ז"ל.


האזינו לספיישל דיוויד אקסלרוד עם ברק חיימוביץ' וגיא דוביוס ששודר ב-2007 בתכנית מגדלור בקול הקמפוס. בקרוב תכנית מיוחדת לזכרו בגלצ. 

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *