מת על אינדי

ארבע שנים שהאחים התאומים, אהרון וברייס דסנר, הגיטריסטים של הרכב האינדי-רוק, ה- National עמלים על פרויקט המחווה שלהם לגרייטפול דד, שמרכז כמה מהקולות הגדולים של דורנו ונפרש על פני חמש וחצי שעות עם 59 שירים מהקטלוג המפואר של הלהקה. הסיפור של ה- National עם הדד מתחיל עוד בשנות התשעים כשהם היו מוזיקאים צעירים בתחילת דרכם בסינסינטי, אוהיו. בזמן שמרבית מחבריהם היו בכלל בעניין של לד זפלין, הם למדו לנגן עם שירי הדד ואלתרו עם הקלטות של הופעות שעברו בין דד הדס. גם בזמן ששהו בקמפינג ביערות והגיע השלב הזה שבו יושבים מסביב למדורה ומוציאים את הגיטרות – רוב הזמן הם ביצעו את שירי הדד. כמה מחברי הלהקה זכו לראות הופעות של הגרייטפול דד בשנותיהם המאוחרות ובעיקר לעקוב אחרי ממשיכת דרכם, פיש. בתחילת שנות ה- 90 כשהאחים דסנר פגשו את המתופף בריאן דבנדורף וניגנו ביחד בפעם הראשונה הם ג'מגו את השיר Eyes of the World במשך כמה שעות וחלקו את אהבתם המשותפת.

ה- National הוקמה ב- 1999 רגע לפני המילניום והוציאה את אלבום הבכורה הנושא את שמה ב- 2001. באלבום הזה, כמו באלו שיבואו אחריו יש הרבה יותר מלנכוליה ואפלוליות מהחגיגה של החוף המערבי ואפשר לשמוע בו יותר את ניו אורדר ואת ניק קייב מאשר את הדד. באותם ימים עבד אהרון דסנר בחברת האינטרקטיב, Funny Garbage שעבדה עם גופים כמו: MTV, Cartoon Network, Comedy Central. ג'ון קרלין מייסד החברה הוא גם מי שייסד הארגון Red Hot שמעלה את המודעות למחלת האיידס ומאז הקמתו יצאו תחתיו למעלה מ- 20 אלבומי אוסף בהשתתפות מאות אמנים. במשרדי החברה האחים דסנר הקליטו מוזיקה לאנימציות ומוזיקה לאלבומי האוסף של רד הוט והפרויקט הראשון שלהם ביחד היה אלבום האוסף הכפול, Dark Was the Night מ- 2009 בהשתתפות אמני אינדי רבים ובהפקתם של אהרון וברייס. האלבום הזה פתח להם את התיאבון לפרויקט נוסף עם רד הוט והפעם הם החליטו להקדיש אותו ללהקה שהשפיעה עליהם עמוקות. נקודת המפנה הגיעה ב- 2012 כשכמה מחברי ה- National זכו לנגן עם בוב וויר מהגרייטפול דד במגרש הביתי שלו, באולפני TRI בסן רפאל. ההופעה המיוחדת שלהם יחדיו היא הרגע שבו נולד הפרויקט ופרט לחברי דה נשיונל מנגנים בה כמה מהמוזיקאים שמרכיבים את להקת הבית של אלבום המחווה החדש. וולטר מרטין (The Walkmen) ג'וש קאופמן וסם כהן מ- Yellowbirds, קונרד דוסט, המתופף של Takka Takka לצד חברי דה נשיונל מלווים לא מעט מהאורחים באלבום, מה שמעניק לו סאונד אחיד יותר וגם משמר את הרוח של הדד. מוזיקאים רבים הגיעו לג'מג'ם איתם והסשנים האלו אפשרו להם לחקור את המוזיקה של הדד ובעיקר ליהנות מהנגינה המשותפת של השירים האהובים עליהם.

ארבע שנים אחרי המפגש עם בוב וויר ראה אור Day of the Dead – מה שהתחיל כרעיון לאלבום סטנדרטי גדל ל- 59 שירים וזה אחרי שהם נאלצו לוותר על כמה. יש בו ביצועים לכמה מהשירים המוכרים והאהובים של הדד לצד בחירות פחות צפויות מהקטלוג שלהם. ניים דרופינג של כל המשתתפים יהיה בלתי אפשרי ומתיש אז הנה כמה דברים מתוכו שכדאי לשמוע.

האלבום נפתח בביצוע ל- Touch of Gray הלהיט הראשון והאחרון של הדד. War on the Drugs, שכבר הופיעו בעבר עם השיר, מגישים כאן ביצוע טוב ואייטיזי אף יותר מהמקור שהוקלט בשנת 87. ג'ים ג'יימס (My Morning Jacket) ביקש לשריין מראש את Candyman. אחרי שלהקת הבית הקליטה את המוזיקה ושלחה לו, הוא החזיר את הביצוע הסופי תוך חצי שעה וכתב להם שהוא שר את השיר הזה אלפי פעמים. הביצוע של Candyman, כמו כמה ביצועים נוספים באלבום, לא מתרחק יותר מדי מהמקור או מתיימר להביא פרשנות אלטרנטיבית, כפי שקורה פעמים רבות באלבומי מחווה. הבחירה של אמנים מסוימים לא להתחכם אלא פשוט לבצע בכיף את שירי הדד שהם אוהבים הופכת את Day of the Dead לאלבום נגיש ברובו, כזה שגם דד הדס מהזן הטהרני יוכלו להתחבר אליו. אפשר לשמוע את זה בשירים כמו Box of Rain (קורט וייל), ב- Ripple (הווקמן), Jack-a-Roe (בביצוע This is the Kit) ב- Brown Eyed Women בביצוע של Hiss Golden Messenger ו- Here Comes Sunshine בסגנון הבירדס שהקליטו Real Estate ביחד עם ג'רוויס טווינייר מ- Woods. גם הביצוע ל- Terrapin Station, אחת מהיצירות המורכבות והשאפתניות של הדד לא מתרחק מגרסת האולפן המקורית מ- 1977. פרט ללהקת הבית משתתפים בו דניאל רוזן, סולן Grizzly Bear לצד המתופף שלהם כריסטופר בר. הם מבצעים את השיר במלואו, כולל החלק שלא נכנס להופעות של הדד. ברייס כתב קטע חדש של מוזיקה לתזמורת ואפשר לשמוע בפנים גם התכתבות עם The Other one שלא נכנס לאלבום.

לחגיגת הדד הצטרפו גם כמה מנציגי הדור הוותיק יותר של האינדי. לי רנאלדו מסוניק יות' סיפר בעבר על חיבתו לדד ועל ההופעות שראה בשנות השבעים. הוא מבצע את Mountains of the Moon שיר שהגרייטפול דד ניגנו בהופעות של 1969. אירה קפלן מ- Yo La Tengo לקח את Wharf Rat בביצוע ארוך ומהפנט של 10 דקות עם להקת הבית. סטיבן מלקמוס (Pavement) וה- Jick זכו בקומבו המפורסם, China> Rider. וביל קלאהן (Smog) הפך את Easy Wind לשיר של ביל קלאהן בביצוע מיוחד ואפלולי שעשוי לעורר את חמתם את חסידי פיגפן, איש הבלוז של הגרייטפול דד שהלך לעולמו ב- 1973.

חלק מהמשתתפים בפרויקט לא מזוהים עם עולם האינדי-רוק. נגן הבנג'ו בלה פלק הגיש ביצוע מיוחד ומינימליסטי ל- Help on the Way. ההרכב הסנגלי, Orchestra Baobab, מבצע את Franklin's Tower בניחוח קריבי, שניהם במקור מהאלבום Blues for Allah, שירים שהדד ניגנו לרוב ברצף בהופעותיהם. חלוץ המינימליזם, טרי ריילי (שיחגוג יומולדת 81 בקרוב) ובנו מבצעים את Estimated Prophet. ויג'אי אייר ביצע את הקטע הג'אזי-אינסטרומנטלי, King Solomon's Marbles עם פסנתר בלבד. זמר הFאנק-סול צ'ארלס ברדלי וה- Menahan Street Band הפכו את Cumberland Blues משיר קאנטרי-רוק לגרוב שנשמע כאילו יצא מתוך Electric Mud של מאדי ווטרס.

עוד ביצועים שכדאי לשמוע הם Going Down the Road Feeling Bad של לוסינדה וויליאמס. Shake Downstreet, שיר הדיסקו של הדד שכאילו נתפר למידותיהם של Unknown Mortal Orchestra. הביצוע של היוצרת האוסטרלית הצעירה קורטני ברנט ל- New Speedway Boogie. אנג'ל אולסון שהצליחה לשמר את האווירה המיסטית של Attics of My Life. בוני פרינס בילי ששלף את Rubin & Cherise, שיר שהוקלט במקור לאלבום סולו של ג'רי גרסיה ב- 78 והדד ביצעו בהופעות מאוחרות בשנות ה- 90. הזמרת הצרפתייה, מינה טינדל ביצעה את Rosemary, פנינה פולקית קצרצרה ולא מספיק מוכרת של הדד מ- 1969 שנוגנה בהופעה אחת בלבד. דארק סטאר, במקור סינגל של שתי דקות שבהופעות של הדד הגיע לביצועים פסיכדליים של חצי שעה ויותר, זוכה כאן לשתי גרסאות, אחת של קאס מקומבס והשנייה של הפליימנג ליפס.

ה- National מבצעים את Morning Dew ו- Peggy-O, שניהם אינם שירים מקוריים של הדד, אך הפכו למזוהים איתם עם השנים. ופרט לכך, בשני השירים האחרונים באלבום משתתף בוב וויר ושניהם הוקלטו בהופעות, הראשון הוא St Stephen ביחד עם ווילקו והשני הוא ביצוע נוסף ל- I Know You Rider בהופעה עם הנשיונל והחברים מ- 2014.

תאמינו או לא, נשארו עוד שירים שלא הוזכרו כאן.

אם שמים בצד את הביצועים לשירי הדד במסגרת הופעות של הרכבים מסצנת ה- Jam Bands שהתחנכו על מסורת הלהקה או להקות מחווה ייעודיות כמו Dark Star Orchestra, יחסית להשפעתם הרבה, לא הוקלטו מחוות רבות לגרייטפול דד. במובן הזה Day of the Dead הוא פרויקט מושקע וחלוצי. הוא נותן כבוד לקטלוג הרחב והמגוון של להקה ולא פחות חשוב, הוא שובר את המחיצה בין סצנת להקות הג'אם לסצנת אינדי. בקיץ שעבר חגגו הגרייטפול דד 50 שנה להקמת הלהקה בהופעות פרידה מרגשות והעיתוי של אלבום המחווה החדש הוא מעין הצהרה לחמישים השנים הבאות – בעורקי המוזיקה האמריקאית זורם הדם של המתים והמורשת המוזיקלית שלהם ממשיכה לחלחל גם למקומות פחות צפויים. אפשר לקוות ש- Day of the Dead יפתח את הדלת לדור חדש של מאזינים שיגלה את עולמה העשיר והמיוחד של להקה שהיא דרך חיים. ואולי זה יעבוד גם בכיוון ההפוך ויחשוף את הדד הדס לכמה מהאמנים המוכשרים שפועלים היום.


*בשבועות הקרובים בתכנית טיסת בוקר (ו' 6:00-8:00 ב-88) נאזין מדי שבוע לשיר אחד מ- Day of the Dead לצד שיר מקורי של האמן המבצע.

6 Comments

  • פשוט תענוג לקרוא. משאיר את הדף פתוח לנסות לדגום את קטעי הוידאו בהמשך היום.
    בני מזל החבר'ה האלה, שממשיכים אקטיבית את רוח הדד. וגם אתה איש יקר!

  • בשבוע האחרון ליוו אותי שלשת הדיסקים down the road, והיום הסתיים המסע הראשון איתם. ובאמת הקשבתי בדיוק כמו שאני אוהב (ובמקרה הזה מתאים כמובן במיוחד) רק בנסיעות. כך שבשלב זה זו היתה נסיעה בכיוון אחד ולכן זו התרשמות קצת ראשונית אבל בכל זאת התעכבתי במקומות שאהבתי במיוחד ולא מעט פעמים גם הקשבתי לקטעים מסויימים ומענגים ביותר כמה וכמה (וכמה) פעמים.
    וזה באמת פרוייקט נפלא ומענג במיוחד, גם בזכות ההיקף האדיר שלו.
    ההיילייטס האישיים לגמרי שלי הם The War on Drugs, שהביצוע שלהם נשמע כמו המשך ישיר לאלבום האדיר שלהם מלפני שנתיים, סטיבן מלקמוס שאני אוהב מאוד כבר הרבה שנים והביצוע שלו בן 11 הדקות ל-China>Rider נשמע כמו הקטע הכי טוב שהוא לא כתב כבר מאז Real Emotional Trash, לי רנאלדו בביצוע מקסים שאי אפשר להפסיק לשמוע (בשעות מסויימות במיוחד) ל-Mountains of the Moon, ביל קאלאהן כמובן, Real Estate גם מקסימים לגמרי וברור שווילקו יחד עם בוב וויר בביצוע שהכי קרוב לדבר האמיתי. וגם This is the Kit שלא הכרתי עם סולנית שנשמעת כמו סנדי דני צעירה (ומאותה תקופה) ל-Jack-A-Roe.
    ויש עוד כמובן, אם כי באמת סטנדרטיים יותר ולכן מבחינתי פחות מעניינים.
    וגם שניים-שלושה פספוסים.. קודם כל Wharf Rat – אולי השיר שאני הכי אוהב של הדד (אולי כי התקבעתי על גירסת ההופעה ב-Cow Palace ב-New Year's של 76 שקניתי בסן פרנסיסקו לפני כמה שנים..) – הביצוע של אירה קפלן די מונוטוני ואין בו כאב או תשוקה ולהט; The Walkmen, אחת הלהקות האמריקאיות שאני הכי אוהב בשנות האלפיים מבצעים פשוט את השיר הלא נכון והלא מתאים להם והחיבור ממש לא מוצלח, ואת קורט וייל אני פשוט לא אוהב. אז הוא מורח את Box of Rain הנפלא.. וחבל.
    אבל הסך הכל באמת נפלא – גם החלקים וגם סכומם. וכדאי מאוד לעשות את המאמץ, לצלול פנימה ולהקשיב. ולנשום.
    ותודה גיל על הפוסט ובכלל על הכל.
    I wish I was a headlight \ On the northbound train

  • הי גיל
    שמעתי עכשיו ובמקרה (או לא) השיר הבא ב soundcloud הוא st steven מאותה הופעה והביצוע מדהים, וכולל את יקירי פיל לש בסולו c part. שומעים אותו יפה גם באפילוג. לא זמר מדהים אבל כמה נשמה!
    תודה

  • היי שרון, יכול לשים קישור? הם לא מנגנים את st Stephen בהופעה הזו… תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *