הצלליות היחפות על הבמה: טיים אימפלה בהופעה. טור אורח

״אני לא מאמין שזה בישיבה!״ אמר לי חברי ליד עמדת הקופות של הפוקס תיאטר. היינו שנינו עם עיניים טרוטות לאחר חמש וחצי שעות בדרכים בחשכה. הלילות של נובמבר כבר נהיו קרירים למדי וכל מה שרצינו היה לקפוץ קצת באוויר באיזו הופעה טובה. הייתי אחוז התרגשות כל הדרך והתהפכה לי הבטן לכל כיוון כמה פעמים. מי היה מאמין, אני הקטן מהשיכונים בלה בלה הולך לראות את טיים אימפלה במו עיניי. כל כך נרגש הייתי עד שהתגובה היחידה שהצלחתי להוציא מפי לנוכח הבשורה המרה הייתה מעין גיחוך עצבני שלא יודע איך להסתיים. ״שטויות אחי אני לא יושב״ פלטתי במהירות.

עלינו בשתיקה במעלה המדרגות של אולם ההופעות הענק והמוזהב כשבכל הזדמנות אנו מנסים להיכנס והמאבטחים מכוונים אותנו למעלה בנימוס אסרטיבי אמריקאי. בכל כמה שניות חברי פזל לכיווני במבט חשדני ואני, בעיניים נוצצות, לא יצרתי קשר עין, ספק מאשמה ספק מריכוז במשימה. נכנסנו למרפסת מושבים ענקית עם עוד כמה וכמה חבר׳ה שגירדו בראש וניסו למצוא דרך להמתיק את הגלולה. לאחר שלוש שניות קמתי ויצאתי מהמרפסת בחזרה למדרגות במהירות, ניסיתי בנונשלנטיות להיכנס לקומה למטה ונחסמתי מאד מהר. חברי הביט בי במבט של מה עכשיו? נסענו את כל הדרך בשביל לשבת? אני במדינה זרה, כבר העליתי חשד וישראליות במקומות כאלה לא עובדת בהכרח. אבל תבוסה לא באה בחשבון.

האורות נכבו לאיטם, הקהל שעמד למטה החל להריע ולפתע ראיתי בזווית העין קבוצה ממש גדולה של אנשים ממהרת פנימה. למזלנו גוש האנשים שהיה עוד לא סיים להיכנס במלואו, אז חברנו אליו בצורה כמעט אורגנית וכמו בסרט אמריקאי, תוך כדי צחקוק מבדיחה של אחר שעמד לידי בתור ועוד הערה חביבה מצדי בסגנון ״כן אומייגאד גם אני!" המשכנו לאט, בקצב של כולם, לא לעורר חשד בדיוק ברגע שהמוזיקה נפסקה וכולם החלו להריע. חברי ואני כמעט ולא החלפנו מילה כל הערב, ולמרות הכל הוא טפח על שכמי לאות הוקרה.

על הבמה עלו שש סילואטות דקיקות, כל אחת עומדת לפני מה שנראה כמו מנורת סלון משנות ה-70, אנחנו באקסטזה. ״ערב טוב״ אומר הסולן קווין פארקר ולוחץ יחף על דוושת האפקטים שלו ״אנחנו טיים אימפלה וזה הלילה האחרון שלנו בארה״ב״. השיר הראשון, Solitude is Bliss, החל ונראה שענן מכושף נחת על הקהל, תהיתי לעצמי אם אולי עלינו כמה סנטימטרים באוויר תוך כדי או שהסאונד המטורף של תאטרון פוקס יודע להרעיד כל כך טוב את הרצפה. בסוף השיר הם עדיין היו צלליות. השיר הבא, הלהיט Feels Like We Only Go Backwards כבר הביא לזריחת התאורן עליהם וניתן היה לראות את חבורת הנגנים היחפים נותנים כל מה שיש להם. הם באו לעבוד, פלייבק, אם היה כזה, היה אך ורק בשימוש ככלי גיבוי בווליום קטן לפתרונות טכניים שקשורים למדעי האקוסטיקה.

כל שיר ושיר משלושת האלבומים המוכרים ביותר שלהם בלייב נשמע שונה לחלוטין מהאלבומים עצמם, הערכתי את זה מאד. יש ארומה מיוחדת לשיר כשהוא בהופעה גם אם הוא מנוגן קצת אחרת כך שיתאים למעמד, עמידה באולם ענק ולא בהאזנה ביתית. בשיר ״אלפנט״ בלטו יותר הבס והקלידים דווקא מאשר הגיטרות והתופים בגרסה המוקלטת, דבר שגרם לי להתאהב מחדש בשיר. כמו גם עם הלהיט הנוכחי ״דה לס איי נואו דה בטר״ שלא הותיר הרבה עיניים יבשות.

כיף לראות קאלט בהתהוות, להקה שלפני ארבע שנים גיליתי במקרה דרך חברה בעבודה הפכה לדבר הגדול החדש, כזה שאולי הילדים שלי ישמעו בקטע אולדסקול וישאלו אותי איך זה היה פעם בלייב. איך זה היה כשכל הלהקה היתה שרה על הבמה במעין נהי שכזה שלא מתפשר אבל גם לא מתיימר. איך נראו דיוק ומקוריות כאלה מכזה מקום אחר בעולם.

אין ספק, הפרויקט של קווין פארקר הצליח מעל ומעבר, הרבה יותר מזה של בן גולווסר (Mgmt) שנגמר עוד לפני שהתחיל. מי שמקשיב למלים לא יכול שלא לשמוע שפארקר למעשה מטפל בעצמו באמצעות טיים אימפלה, סוגר מעגלים עם בנות זוג ומתבטא הכי טוב דרך שירה ככל הנראה. אני בעד, אומרים שתרפואטיות באה בהרבה פורמטים, אז שירה הוא כנראה הראוי מבניהם.

בסוף ההופעה רצתי כאחוז טירוף אל עבר כניסת האמנים ונהדפתי כמו מלך על ידי האבטחה. חיכיתי מספר דק בסבלנות, כי אני לא בישראל, ולאחר כמה דקות, כשהאולם התרוקן, יצאו פארקר ודומיניק סימפר הגיטריסט והקלידן לקשקש איתנו. חיבקתי את הבחור הצנום הזה בעדינות, הוא מאד העריך את זה ושאל אותי לגבי המבטא שלי ״רוצה לנחש? או לדעת?״ שאלתי בנימוס שובב, ״אם אני אנחש זה ייקח הרבה זמן״ אמר פארקר וגירד בראשו במבוכה חמודה. ״ישראל״ גירדתי אני בראש במבוכה, עיניו של פארקר נפערו לרווחה ״ישראל? איזה מגניב!״ ״כן? אולי תבואו? יש לכם יותר מעריצים שם ממה שאתם יכולים לדמיין״ קראתי בהתלהבות. ״אני די בטוח שנגיע לשם, חבל שנסעת עד לכאן בינינו״ טפח על שכמי ושנינו צחקנו. סימפר סיפר לשתי מעריצות אמריקאיות שהיה לו פעם קטע עם בחורה ישראלית שהוא לא ישכח לעולם והיה נראה שהוא קצת ביאס אותן. עשינו את דרכנו חזרה לרכב וראינו אותם עולים לוואן שלהם, נפנפתי להם לשלום והיה נראה שרק הנהג ראה ונופף לי בחזרה במבוכה לאחר שהבין שהוא היחיד שראה. כל הדרך חזרה שמענו אותם.


>>> טיים אימפלה יופיעו ביום שני, 11.7.16 בלייב פארק ראשון לציון. מופעים פותחים: Jagwar Ma, Reo.
>>> האזינו למקיסטייפ קאברים מיוחד לטיים אימפלה בהשתתפות: אורי שוחט, גלעד כהנא, ג'וזף מון, דורג', המפשעות, כהן את מושון, לאבה דום, ניר יצקן, ריו, שיים און אס.

תגיות או לא להיות
,

1 תגובות

  • כתיבה בינונית על להקה משעממת שפעם עוד הצליחה להביא כמה יציאות שאפשר לקרוא להן רוק פסיכדלי.
    יפה לראות איך נרנגה מפעיל את כל הרשת שתשווק אותו, תמורת כרטיסים שערכם יורד ככל שמתקרבים להופעה. בחיים לא אקנה יותר במכירה מוקדמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *