ביקור בתחנת הצבים – 40 שנה ל-Terrapin Station

Let my inspiration flow in token rhyme, suggesting rhythm,
That will not forsake me till my tale is told and done.

היום לפני 40 שנה הוציאו הגרייטפול דד את האלבום Terrapin Station ששיר הנושא שלו הוא אחד השירים היפים והמיוחדים שהם יצרו ב-30 שנות פעילותם. יצירת רוק באורך 16 דקות רחוקה מהסאונד של הקאנטרי, הפולק והבלוז ושל הג'אמים הארוכים. רגע סינגולרי ומרומם נפש. הייתם פעם פעם בטרפין?…

בתוך המסע הארוך והמוזר של הגרייטפול דד, שנת 1977 נחשבת לאחד מרגעי השיא של הלהקה. אחרי ההרפתקה האינטנסיבית והיקרה של חומת הסאונד השאפתנית, אחרי הפסקה של שנה שבמהלכה לא היה ברור אם אי פעם יחזרו לנגן ביחד, ואחרי שהסתיימה העבודה המפרכת על הסרט The Grateful Dead Movie (שזלל המון זמן וכסף) הם התחברו למקור אנרגיה חדש ונשמעו הדוקים מתמיד. בתוספת שירים חדשים וחשובים לרפרטואר, ההופעות שלהם באביב ובסתיו של אותה השנה זכו לאהבה רבה מצד הקהל. אחת הראיות לכך היא כמות ההוצאות הרשמיות המוקדשות ל-1977 בלבד ולחודש מאי בפרט. רק לפני כחודשיים ראה אור המארז Get Shown the Light עם ארבע הופעות ממאי, כולל המופע באוניברסיטת קורנל שזכה למעמד מיתולוגי. שנתיים לפני כן ראה אור המארז May 1977 עם ארבע הופעות נוספות מאותו חודש. תצרפו אליהם את המארז של ההופעות בווינטרלנד מיוני 1977 ועוד המון הופעות שיצאו כחלק מסדרות אחרות או באופן עצמאי והתוצאה שהיא ש-19 מתוך 30 ההופעות באביב ראו אור באופן רשמי. זה המון ולא במקרה. כפי שנכתב בפיצ'פורק לאחרונה בביקורת על המארז החדש: "קורנל וסיבוב ההופעות הזה מייצגים אידיאל כמעט אפלטוני של הלהקה".

מה גרם לגרייטפול דד להישמע כל כך טוב באותה שנה? אחת הסיבות לכך קשורה דווקא בנקודת התורפה שלהם – אולפן ההקלטות. אחרי כמה אלבומים שהוקלטו באופן עצמאי בלייבל שלהם, הם חתמו על חוזה עם חברת  Arista ונכנסו לאולפן בתחילת 1977. התנאי לחוזה החדש היה שהם יהיו מחויבים לעבוד עם מפיק חיצוני וזו כמובן לא הייתה משימה פשוטה ללהקה שהבריחה כמה כאלה בעבר והתפרעה באולפן. מי שקיבל את תפקיד המבוגר האחראי היה קית' אולסן, שהפיק את אלבום הקאמבק המצליח של פליטווד מק מ-1975. אולסן לא עשה הנחות וגרם להם להתאמן הרבה לפני תחילת ההקלטות וזה לא היה פשוט. לדבריו, אחרי שנים של אלתורים ללא הרבה חזרות, הם פיתחו כמה הרגלים רעים ולא ישבו מספיק טוב ביחד. אחד הקשיים שלו היה לחבר בין המתופפים – למיקי הארט הייתה נטייה לנגן מהר יותר וביל קרוייצמן היה יותר לייד בק, הפתרון שלו היה לחלק את עבודת התופים ביניהם כך שקרוייצמן יקבל את הבסיס – האייט, סנר ודראם בייס והארט את כל השאר. המסקנה שלו מהתקופה שבילה איתם היא שכל אחד מחברי הדד מוכשר בדרכו שלו, בדרך שמתאימה לבועה של הגרייטפול דד בלבד. בשלב מסוים בוב וויר אמר לאולסן שהם פשוט לא יודעים לנגן טוב יותר, אך זה התעקש על כך הם צריכים להמשיך להתאמן. לנגן את אותו הקטע שוב ושוב לא היה דבר מובן מאליו ללהקה שהמהות שלה היא בדיוק ההיפך – לאלתר ולא לחזור על עצמך. אך אין ספק שכל האימונים האלה גרמו להם להישמע טוב יותר על הבמה.

האלבום Terrapin Station, ראה אור ב-28 ביולי 1977. למרות העבודה המאומצת באולפן, צדו הראשון מוכיח שוב שהקסם של הלהקה קורה על הבמה. הוא נפתח עם Estimated Prophet שכתבו בוב וויר וג'ון פרי בארלו – מעין שיר רגאיי במשקל שבעה רבעים ואחד מהשירים היותר מוזרים שלהם (לטובה, כן?). אחריו מגיעה גרסה פושרת ל- Dancing in the Streets שליווה אותם מהימים הראשונים. גרסת האולפן לא מתקרבת לאנרגיות שהשיר הזה קיבל בהופעות, בטח לא בהופעות של 77. פרט אליהם יש כאן את Passenger  של פיל לש ואת Sunrise של דונה גודשו, שני שירים חלשים יחסית, לצד ביצוע לשיר הפולק "שמשון ודלילה" שגם הוא קיבל הבוסט של האנרגיה הנכונה בהופעות.

אז למה אני בכלל כותב על האלבום הזה? בגלל שיר אחד. שיר שנפרש על פני כל הצד השני בתקליט. יצירת מופת, שונה מהרבה דברים שהגרייטפול דד כתבו לפני ואחרי. שיר שמצליח לזקק חלק מהפילוסופיה של הלהקה. Terrapin Part 1 נולד בצירוף מקרים. רוברט האנטר, כותב השירים הראשי של הלהקה, כתב את המילים בפרץ של השראה בדצמבר 1976 כשהביט על המפרץ של סן פרנסיסקו בזמן סערת ברקים מרשימה. באותו יום המוזה נחתה גם על גרסיה והוא מיהר להגיע לביתו כדי לנגן את המוזיקה שצצה בראשו. יום למחרת, כשהם נפגשו והאנטר הראה לו את המילים גרסיה מיד אמר שכבר יש לו את המוזיקה. כמעט בלתי נתפס שהמוזיקה והמילים שיושבות כל כך טוב ביחד, נכתבו תחילה בנפרד.

Which of you to gain me, tell, will risk uncertain pains of hell?
I will not forgive you if you will not take the chance.
The sailor gave at least a try, the soldier being much too wise,
Strategy was his strength, and not disaster.

The sailor, coming out again, the lady fairly leapt at him.
That's how it stands today, you decide if he was wise.

זה יהיה יומרני לנסות ולפרש את כל המטאפורות שהאנטר שוזר בשיריו ואת הרפרנסים הרבים בכתיבתו.  Terrapin Part I מלא בכאלה וכדאי להזכיר לפחות כמה. החלק הראשון של השיר, Lady with a Fan מספר על אישה שנקרעת בין אהבתה למלח ולחייל וכדי להחליט במי לבחור היא מעמידה אותם למבחן ומשליכה את המניפה שלה אל גוב האריות. מי מהם שיסכן את חייו ויחזיר לה את המניפה יזכה באהבתה. נראה שהמסר של האנטר הוא שהחיים מלאים בסכנות ובחוסר וודאות ומי שמוכן להסתכן ולהמר יכול להצליח. הרעיון הזה מהדהד גם באורח החיים של הגרייטפול דד שלא פחדו לקחת סיכונים ולצאת להרפתקאות שאפתניות שלעיתים התגלו כבחירות כלכליות שגויות. כמילות השיר Uncle John’s Band – When life looks like easy street, there is danger at your door, דווקא אזור הנוחות הוא המקום המסוכן. האם המלח, שבסופו של דבר מסכן את חייו ומחזיר לגברת את המניפה, הוא זה שעשה את הצעד החכם בסופו של דבר? האנטר, בדרכו, אינו משיב על השאלה הזו ומשאיר את המאזין לחפש על התשובה.

The storyteller makes no choice. soon you will not hear his voice.
His job is to shed light, and not to master.

בשלב הזה האנטר מספק לנו תובנה על תפקידו כמספר באחת השורות היפות בשיר – ייעודו של מספר הסיפורים הוא לא לשלוט אלא רק להאיר את הדרך. השורה הזו כאילו נכתבה מפיו של גרסיה. הגרייטפול דד מעולם לא ראו את עצמם כמטיפים או כמנהיגים. ברוח תרבות הנגד של שנות השישים הם האמינו שאפשר ליצור עולם טוב יותר ללא מנהיגים, שבו סדר יכול לצמוח מלמטה. זה בא לידי ביטוי בנוכחות שלהם על הבמה והיעדר המחיצות בינם לבין הקהל, בהתנגדות שלהם להשתתף באירועים פוליטיים, בקבלת ההחלטות או ליתר דיוק באי קבלת ההחלטות. גם כשהעניינים נהיו כאוטיים בסוף שנות השמונים, גרסיה לא רצה להיות האיש שיגיד לאנשים מה לעשות או מה לא לעשות. התפיסה הזו מוצגת בצורה יפה וביקורתית בסרט הדוקומנטרי החדש על הלהקה, Long Strange Trip, בפרק הרביעי שכותרתו אומרת הכל – Who's In Charge Here?

Some rise,
Some fall,
Some climb,
To get to Terrapin.

החלק השני של השיר, Terrapin Station, נפתח בקריאה נוספת למוזה כשהשיר מתפתח ועולה שלב אל עבר השיא, אל ה- Terrapin. לצב יש מגוון משמעויות עתיקות – מפוריות, שפע וסבלנות עד היותו סמל ליקום כולו, מעין התגלמות אלוהית או בריאה. האנטר משתמש בצב הים כמטאפורה למצב מסוים. האם זו נירוונה? הארה? ייעוד? הגשמה? מוות? או אולי בכלל משהו פשוט יותר. לפי האנטר ישנן דרכים רבות להגיע אל הטרפין  וגם כשמגיעים לשם לא ברור האם זו התחנה הסופית או רק התחלה. אולי כחלק ממעגל אינסופי. כל אלה מוסיפים למסתורין של השיר.

מהצד של גרסיה מדובר באחד הלחנים היפים והמורכבים שלו. החל מהריף החלומי שמוביל את החלק הראשון ועד למקומות הלא צפויים שהשיר מגיע אליהם ולרגעי השיא. והכל מלא בעושר של צלילים, צבעים וגלקסיות בתוספת עיבודים תזמורתיים של פול בקמסטר (אלטון ג'ון, דיוויד בואי, רולינג סטונס). כלי המיתר, חטיבת כלי הנשיפה והמקהלה הוקלטו בשלושה אולפנים בלונדון בניצוחו של אולסן ומעניקים ל- Terrapin גוונים של שיר פרוגרסיב. התזמור של השיר אף יצר משבר קטן, היות שבמיקס הסופי השמיט אולסן קטעי מעבר של מיקי הארט והחליף אותם בכלי המיתר שהוקלטו בלונדון. זו הסיבה שקרוייצמן לא אוהב את גרסת האולפן. בביוגרפיה שלו הוא כתב שהיא נשמעת גרנדיוזית מדי, "כאילו האגו של מישהו מנגן על המיתרים הללו".

הדד ביצעו את השיר לראשונה כמה חודשים לפני, ב-26 בפברואר, 1977 בסן ברנרדינו בקליפורניה. במכתב של האנטר לגרסיה מ-1996, שנה לאחר מותו, הוא כתב: "טרפין, התקליט מביש. אך בלילה הראשון שבו ניגנת את השיר הזה הגעתי קרוב מאי פעם להרגשה שאני בטוח במה שאנחנו עושים כאן". האנטר אף כתב בצער על כך שגרסיה מעולם לא השתמש בטקסט המלא שלו והלחין רק חלק ממנו. גרסיה אמר לו שהוא אוהב את הטקסט, אך אף פעם לא יהיה לו מספיק זמן לעשות צדק למילים הללו.

Terrapin Station שייך לזן מצומצם של שירים בקטלוג של הדד שגרסת האולפן שלהם אינה נופלת מהביצועים בהופעות. גם בגלל המורכבות וההפקה המיוחדת שלו וגם משום שהאלתור פה מצומצם. אך היו גם מי שטענו, כמו קרויצמן, שגרסת האולפן מופקת מדי. בכל מקרה, גרסת האולפן מעולם לא בוצעה במלואה בלייב.

לפני כחמש שנים בסיסט הלהקה, פיל לש, פתח את Terrapin Crossroads בסן רפאל בקליפורניה שבו הוא מופיע ומארח מוזיקאים בפרויקט Phil Lesh and Friends. לפני כשנה זכה השיר למחווה כחלק מפרויקט המחווה הגדול, Day of the Dead. חברי ה-National לצד שניים מחברי להקת Grizzly Bear ומוזיקאים נוספים ביצעו את השיר במלואו.

בספר The Complete Annotated Grateful Dead Lyrics, המחבר דיוויד דוד, מזכיר סיפור של הפסיכולוג והפילוסוף האמריקאי, ויליאם ג'יימס. הוא סיפר שלאחר הרצאה שהעביר על מערכת השמש ניגשה אליו אישה מבוגרת ואמרה לו שאנחנו לא חיים על כדור שמסתובב סביב השמש, אלא על קרום של אדמה על גבו של צב ענק. ג'יימס שאל את הגברת – "אם התיאוריה שלך נכונה, אז על מה עומד הצב"? הגברת השיבה לו שזו שאלה טובה ושהצב עומד על גבו של צב אחר, גדול הרבה יותר. "אז על מה עומד הצב הזה" שאל ג'יימס והגברת השיבה לו: "אין טעם, יש צבים כל הדרך למטה".

Is it the end or beginning?

10 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *