כשדילן ואלברט גרוסמן הגיעו לוודסטוק

 

6135sVnQx1Lתיירים רבים שמגיעים לעיירה וודסטוק שואלים היכן בדיוק התקיים הפסטיבל. לתושבים, שכבר התרגלו לקרנבל ההיפים בעיירה שלהם, יש כמה תשובות מוכנות מראש. חלקם משקרים לתיירים הנלהבים ומפנים אותם למגרש הבייסבול, אחרים פשוט אומרים להם את האמת: שהפסטיבל המפורסם נערך כמה עשרות קילמוטרים מהעיירה במרחק של שעה וחצי נסיעה. הסיפור הזה מופיע ב- Small Town Talks ספרו החדש של מבקר המוזיקה בארני הוסקינס. אחרי שחקר את המוזיקה שנעשתה בחוף המערבי בספרוHotel California: Singer-Songwriters & Cocaine Cowboys In The L.A, הוא עובר לחוף המזרחי ומתמקד בוודסטוק – לא בפסטיבל שהשתלט על הזיכרון הקולקטיבי של שנות השישים, אלא בסצנה המוזיקלית הרחבה שהתפתחה בעיירת האמנים הקטנה באותן שנים. הוסקינס מתחקה אחר המוזיקאים הרבים שהגיעו אליה לקבל השראה, להתנקות ולחפש את עצמם. חלקם קפצו לביקור קצר, אחרים השתקעו בה, שכרו או קנו דירות ונהנו מהמרחבים הפתוחים, מהשקט ומהנופים של הרי ה- Catskills. עבור רבים, וודסטוק הייתה נביעה של השראה: הם כתבו שירים, השתתפו בג'אמים עם מוזיקאים מקומיים והופיעו בבתי הקפה בעיר. וודסטוק הייתה מקום אידיאלי ליישם את רעיון החזרה לטבע של תרבות הנגד בשנות השישים – מצד אחד היא הייתה מנותקת ויכולת למצוא בה שקט ולגדל ירקות בחצר ומצד שני היא הייתה במרחק של שעתיים נסיעה ממנהטן.

הסיפור של וודסטוק בשנות השישים מתחיל עם המנהל האגדי אלברט גרוסמן שעבד עם פיטר, פול ומרי, בוב דילן, הבנד, ג'ניס ג'ופלין ואמנים נוספים. גרוסמן היה מנהל טוטאלי שהביא איתו רוח חדשה לתחום. הוא היה קשוח, חלקלק ולא מתפשר, הקפיד לשמור על סטייל והתייחס למוזיקאים שלו כאמנים. הוא גבה מהם דמי ניהול גבוהים מהמקובל והיה לו הסבר ברור לכך באחד מציטוטיו המפורסמים: "בכל פעם שאתה מדבר איתי, אתה נהיה חכם בעשרה אחוזים יותר ממה שהיית לפני, ולכן אני מוסיף את זה למה שכל המפגרים גובים ממך על כלום". בקיץ של 1962 הוא קנה את החוזה של דילן ב- 10,000 דולר והימר על המוזיקאי הצעיר עם הגיטרה והמפוחית שנראה כמו חיקוי של וודי גאת'רי. גרוסמן זיהה שם קול ייחודי ואותנטי וההימור שלו הצליח בגדול. באותה השנה הוא גם ביקר בוודסטוק והתאהב בה מיד. הוא החליט לקנות שם את ביתו הראשון – מנותק מהעיר הגדולה ומההמולה אבל קרוב בשביל לחזור אליה כדי לנהל את ענייניו העסקיים. האחוזה של גרוסמן הפכה למקום המפלט של דילן. לאחר הצלחתו האדירה והכתרתו למלך הפולק ההערצה אליו גדלה לממדים עצומים ולא צפויים, כאלה שהפחידו את דילן. "וודסטוק אפשרה לך לסדר את המחשבות" הוא אמר בראיון מ- 2014 שמצוטט בספר. האוכלוסייה בוודסטוק התחלקה לאלו שלא הכירו את דילן ולאלו שידעו מיהו אבל לא עשו מזה עניין והוא יכול היה להסתובב ברחוב מבלי שיטרידו אותו. בוודסטוק הוא קנה את ביתו הראשון, התנסה בטריפ הל.ס.ד הראשון שלו ב- 1964, ובהמשך שינה את תדמיתו מהיפסטר ניו יורקי לאיש משפחה שבסך הכל רוצה לגדל את ילדיו בשקט. הוא העביר שעות על גבי שעות בקריאה, בנגינה ובמשחקי שח בבית הקפה "אספרסו" בעיירה, עד שבעל המקום הציע לו את החדר למעלה. דילן הביא איתו גיטרה ומכונת כתיבה והקליד עד השעות הקטנות של הלילה. באותו חדר קטן נכתבו כמה משיריו הטובים שנכנסו לאלבום The Other Side of Bob Dylan.

מה ששם את וודסטוק על המפה היה כמובן שיתוף הפעולה שלו עם ה- Band במרתף של הבית הוורוד המפורסם שזכה לכינוי Big Pink. בקיץ של 1967, אחרי תאונת האופנוע המפורסמת הוא חילק את זמנו בין המשפחה לניגונים עם חברי הלהקה. בזמן שבחוף המערבי חגגו את קיץ האהבה עם ל.ס.ד, דילן כבר היה במקום אחר וחזר לשורשי המוזיקה האמריקאית עם הבנד. השמועות על מה שקורה בוודסטוק ועל כך שדילן מסתתר שם החלו להתפשט, ורבים הגיעו למקום בתקווה לפגוש את המשיח שלהם. חלקם ירדו מהאוטובוס ושאלו מיד היכן ניתן למצוא את דילן. אחרים הצליחו להגיע לחצר שלו ואף לעקוב אחר הרכב שלו בלילה. אחרי הרצח שביצעו צ'ארלס מנסון וחבורתו, דילן נהיה פרנואיד יותר לגבי הטיפוסים שעוקבים אחריו. לבסוף הוא עזב את העיירה.

דילן והבנד ירו את יריית הפתיחה שגררה מוזיקאים רבים וספרו של הוסקינס עוקב אחר כמה מהאלבומים הגדולים ושיתופי הפעולה המעניינים שנוצרו שם. ואן מוריסון הופיע ב- Woodstock Sounds Festival, מסורת של אירועים מוזיקאליים עם הופעות חיות שהיוותה השראה גדול למייקל לאנג ולפסטיבל הוודסטוק שלו ב- 1969. לאחר הכישלון המסחרי של Astarl Weeks הוא חיפש כיוון חדש ומצא את עצמו בוודסטוק. הוא התאהב במקום וב- Music From Big Pink של הבנד והחל לכתוב שם כמה משיריו הטובים שנכנסו לאלבום Moondance ו- His Band and the Street Choir שהגיע אחריו. גם ג'ימי הנדריקס הגיע לעיירה בעקבות דילן, כשהוא נושא עימו עותק של John Wesley Harding. בתקופה קשה שבה הוא נוצל על ידי מנהליו, ניסה הנדריקס למצוא כיוון חדש ולהתנתק מה- Jimi Hendrix Experience. ג'קסון סי פרנק עבר לוודסטוק לאחר ששב מאנגליה עם אלבום הבכורה (וגם אלבומו היחיד) ששם אותו על מפת הפולק. בוודסטוק הוא ערך עיתון מקומי בשם Woodstock Week ואף תרם מקשריו להפקת אירועי ה- Sounds Festival. ג'ון ובברלי מרטין שכרו דירה בוודסטוק והתאהבו במקום מיד. מרטין אף כתב את השיר Woodstock שנכנס לאלבומם המשותף Stormbringer. גם ג'ורג' הריסון הגיע לבקר במקום והתארח אצל דילן ואצל גרוסמן.

זמר הפולק פרד ניל ברח מהרעש של העיר והקליט בוודסטוק את הצד הראשון של אלבומו Other Side of This Life. טים הרדין וקרן דלטון התארחו בביתו של פרד ניל וביקרו אף הם בוודסטוק לסירוגין, לפעמים בניסיון להתנקות מההתמכרות שלהם להרואין. ולא שבוודסטוק היה קשה להשיג אותו. פרק שלם בספרו של הוסקינס מוקדש למוזיקאי מלואיזיאנה בובי צ'ארלס, שחתום על הלהיט See You Later, Alligator. צ'ארלס הופיע פתאום בעיירה לאחר שנמלט מהרשויות. ב- 1972 הוא הקליט את אחד מהאלבומים המיוחדים שנוצרו בוודסטוק, מלווה בחלק מחברי הבנד ובמוזיקאים נוספים ביניהם גם ד"ר ג'ון. ספרו של הוסקינס, Small Town Talk נקרא על שם השיר שכתב צ'ארלס.

הוסקינס לא עצר בתחילת שנות השבעים והוא המשיך ללוות את השינויים שחלו בוודסטוק ואת האובססיה של גרוסמן לקנות עוד נדל"ן ולהקים עסקים נוספים בעיירה. ביניהם אולפני Bearsville שבהם הקליטו אמנים רבים – מהבנד ופול בטרפילד ועד לרולינג סטונס, Isley Brothers, ג'ף בקאלי, R.E.M, Psychedelic Furs, פטי סמית' ואחרים. מי שלקח חלק בלא מעט אלבומים שהוקלטו שם היה המוזיקאי Todd Rundgren, בן טיפוחיו של גרוסמן שעבד באולפן באינטנסיביות כטכנאי סאונד בתחילת שנות ה- 70.

בין הנופים הפסטורליים והמוזיקה הרגועה, בסיפור של וודסטוק יש גם לא מעט עצב. אחרי הכל גם וודסטוק היא חלק מהסיפור של שנות השישים, עם ההתמסחרות של הרעיונות ההיפים, הסכסוכים והאהבה החופשית שהפרידה כמעט את כל הזוגות בעיר. באחד הציטוטים בספר נכתב שיכולת לזהות מי שוכב עם מי לפי המיקום של הרכבים בחנייה בבוקר. גם הסכסוכים הכספיים לא איחרו להגיע – בוב דילן יצא נגד גרוסמן בטענה שזה התעשר על גבו ולבון הלם, המתופף של הבנד, האשים את רובי רוברטסון עד ימיו האחרונים בכך שגזר קופון גדול יותר על המוזיקה של ה- Band והרוויח יותר מכל חברי הלהקה. למוות אין רחמים בוודסטוק: ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, קרן דלטון, טים הרדין, ג'קסון סי פרנק ומוזיקאים נוספים שמזוהים עם הסיפור של וודסטוק מצאו את מותם בטרם עת. ריצ'ארד מנואל תלה את עצמו אחרי הופעה של הבנד ב- 1986, פול באטרפילד מת שנה מאוחר יותר ממנת יתר, ריק דנקו מת מהתקף לב ב-1999 וזמר הפולק ג'ון הרלד התאבד אף הוא ב- 2005. מותו של אלברט גרוסמן מהתקף לב בינואר 1986 הותיר חלל עמוק במקום. אלמנתו, סאלי עדיין ממשיכה לנהל חלק מעסקיו בעיר והיא סירבה להתראיין לספרו של הוסקינס. יתרה מכך, כבר בהקדמה הוא מצטט מייל שקיבל ממנה שבו היא מבקשת ממנו לעזוב את המקום ואף מאיימת לתבוע אותו במידה שיפרסם את המייל.

למעשה, השורד האחרון של וודסטוק היה לבון הלם שהתגורר שם עד ימיו האחרונים. מוזיקאים רבים התארחו בחווה שלו ויחד איתו ועם ביתו איימי הופיעו מול קהל מצומצם בערבי ה- Midnight Ramble. אלביס קוסטלו, אלן טוסיינט, פיל לש ובוב וויר מהגרייטפול דד, רמבלין ג'ק אליוט, ביל פריזל, נורה ג'ונס, מייביס סטיפלס ודונלד פייגן הגיעו לנגן עם הלם והמשיכו את המסורת הוודסטוקית. "עבורי וודסטוק היא חלק מהדרום וזו אחת מהעיירות הטובות שאני מכיר", אמר לבון. ב- 2013, שנה לאחר מותו, הונצח שמו על כביש 375 שמחבר בין West Hurley לוודסטוק.

וודסטוק היא עיירה קטנה שהולידה מוזיקה גדולה. לא רק פולק-רוק, גם אמני ג'אז הגיעו לוודסטוק כמו דון שרי, ודייב הולנד וז'אק דז'ונט שניגנו עם מיילס דיוויס. הולנד מספר שפעם אחת המוזיקאי ג'ון הרטפורד הבחין בו ושאל אותו אם הוא רוצה להשתתף באלבום בלו גראס. הולנד שאל אותו מה זה בלו גראס והצטרף. הסיפור הזה ממחיש את הרוח של המקום ואת האופן שבו מוזיקאים פעלו בוודסטוק. הוסקינס מיטיב להתחקות אחר הסאונד של וודסטוק, שיתופי הפעולה שנרקמו בתוכה והאלבומים שנולדו שם. הוא מראיין מוזיקאים, אנשי צוות ובעלי עסקים בעיר ומצליח לשרטט מפה של המורשת המוזיקלית המרשימה של העיר. לצד תמונות רבות ועטיפות אלבומים, בתחילת הספר אפילו מצורפת מפה קטנה שעוזרת לך להתמצא בוודסטוק – לדמיין את הנסיעה מהבית של דילן אל הביג פינק או מהחווה של לבון הלם אל בתי הקפה במרכז העיירה. מעולם לא ביקרתי בוודסטוק, אבל אחרי שקראתי את הספר של הוסקינס, כמו רבים שהגיעו לשם, גם אני מרגיש בבית.


ג'ונתן דונהיו (מרקורי רב) מספר על ה- Band ו-וודסטוק בהופעתם בבארבי ביולי, 2016.

תמונה: דילן וגרוסמן מאת Paul Townsend בפליקר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *