ב- 6 באפריל הלך לעולמו זמר הקאנטרי הגדול מרל האגרד, ביום הולדתו ה- 79. אתמול, במסגרת מרתון “חופש, חירות ואחווה” המסורתי שמתקיים מדי פסח ב-88FM הקדשתי לו שעה. מוזיקאים רבים שרים על חופש אבל במקרה של האגרד אי אפשר לנתק את זה מסיפורו האישי.
האגרד נולד ב- 1937 בעיירה Oildale בקליפורניה, קילומטרים ספורים מבייקרספילד, שנים בודדות לאחר שמשפחתו נאלצה לעזוב את אוקלהומה בתקופת השפל הגדול. את אביו הוא איבד בגיל 9 ועם אחים גדולים ממנו ואם שנאלצה לעבוד מרבית הזמן כדי לשרוד, האגרד הצעיר היה בודד רוב הזמן וחיכה להזדמנות לברוח מהבית ומהמציאות העגומה שלתוכה הוא נכלא. בגיל 14 הוא כבר התגנב לרכבת והגיע לטקסס וכמה חודשים לאחר כן נעצר אחרי ניסיון גניבה. באותן שנים הוא נעצר בגין גניבות רכבים וזיוף מסמכים ובאחת הפעמים הייתה זו אמא שלו שהסגירה אותו לרשויות החוק לאחר שלא הצליחה להתמודד איתו. ברוב הזמן היה לו מזל והוא הצליח לברוח מהפנימיות ומשאר המוסדות שניסו לרסן אותו אבל ב- 1957 הוא נתפס במהלך שוד בית קפה ולאחר שניסה להימלט מהכלא בבייקרספילד, נשלח לחמש שנים לכלא סן קוונטין הידוע לשמצה. שם, הוא הבין שכבר לא יתייחסו אליו יותר כאל ילד וזה היה הרגע שבו הוא באמת התחיל לפחד. האגרד תכנן לברוח מהכלא ביחד עם אסיר נוסף, אבל אירוע אחר גרם לכך שהוא נעצר ונשלח לשבוע בבידוד (למזלו ולמזלנו הוא לא הצליח לברוח, כי חברו שניסה להימלט ועל הדרך הרג את אחד הסוהרים הוצא להורג בהמשך). בין כותלי בית הסוהר החליט האגרד לחזור לדרך הישר. האירוע המכונן הייתה הופעה של ג’וני קאש בכלא בשנת 1958 שגרמה לו לגבש את ההחלטה לעסוק במוזיקה. זו הייתה אחת מההופעות הראשונות של קאש בכלא והוא בטח לא שיער שבקהל יושב בחור צעיר בן 20 שעתיד להיות אחד מזמרי הקאנטרי הגדולים של ארצות הברית. ב- 1960 האגרד זכה לשחרור מוקדם ויצא לחופשי.
האגרד הצטרף לסצנת המוזיקה בבייקרספילד שזכתה לכינוי “הסאונד של בייקרספילד”, סינתזה של צלילים שהביאו איתם מהגרים שהגיעו מאוקלוהמה ביחד עם הבריזה של החוף המערבי. הסאונד של הקאנטרי בביקרספילד היה מחוספס יותר מהסאונד העדין של נאשוויל – עם גיטרות חשמליות והשפעות של רית’ם אנד בלוז ותוך כמה שנים, האגרד הפך לאחד ממוביליו, לצידו של באק אוונס. ב-1965 הוא הוציא את אלבום הבכורה שלו וקנה לו מעריצים רבים עם 38 שירים שהגיעו למקום הראשון במצעד. הרבה משיריו של האגרד הם שירים אוטוביוגרפים, הוא שר על הפועלים קשיי היום, על שבורי הלב ועל האאוט-סיידרים של החברה. את הסיפור על תקופתו בכלא הוא חשף רק שנים מאוחר יותר, ב- 1969 בתכנית האירוח של ג’וני קאש בטלוויזיה לאחר שזה שכנע אותו לשתף את מעריציו ולא להתבייש בעברו.
בסופה של 1969 שחרר האגרד את Okie from Muskogee, שהפך במהרה ללהיט ענק ולשיר המזוהה ביותר עמו. היו מי שראו בו מקור לגאווה ומעיין המנון, אחרים חשבו שמדובר בשיר חשוך ומיושן. Okie from Muskogee סימן את המתח בין תרבות הנגד שצמחה בשנות השישים לאמריקאים מהדור הישן, שלא ממש הבינו מה הסיפור של החברה הצעירים והמסוממים בחוף המערבי, והוא הגיע בטיימנג מושלם – שלושה שבועות בלבד לאחר פסטיבל וודסטוק. האגרד נקט בו עמדה שמרנית ויצא נגד השתמטות וביקורת על מלחמת וייטנאם, נגד שימוש בסמים ונגד סקס חופשי ומסיבות – מעין אגרוף לבטן של קהילה שלמה ושל כמה ממעריציו המוזיקאים שהיו מזוהים עם אורח החיים של תרבות הנגד. הגרייטפול דד, הבירדס, ג’ון פוגרטי, קית’ ריצ’רדס, דילן ומוזיקאים נוספים שניגנו קאנטרי-רוק העריצו את האגרד, הושפעו מהמוזיקה שלו וחלקם אף ביצעו את שיריו.
מאוחר יותר הוא הביע עמדות רחוקות מאלו שהוצגו בשיר, כמו תמיכה באובמה ובהילרי קלינטון (ב- 2007 הוא אפילו כתב עבורה את השיר, Let’s put a woman in charge) ותמיכה בלגליזציה (איך אפשר שלא כשאתה חבר קרוב של וילי נלסון) בראיון לרונינג סטון הוא סיפר שמריחואנה היא אחד מהדברים הטובים בעולם. במהלך השנים הציג האגרד עמדות סותרות כלפי השיר. פעמים אחדות טען שהוא כתב את Okie from Muskogee כי הוא לא אהב את האופן שבו החברה הצעירים משתמטים מהמלחמה בווייטנאם ובראיונות אחרים אמר שזו הייתה מעין סאטירה על הדור המבוגר יותר שלא הצליח להבין את רוח התקופה.
בוב וויר, מהגרייטפול דד, סיפר לאחר מותו של האגרד שכשיצא השיר Okie הוא היה בן 20 וחשד שמרל צוחק כל הדרך אל הבנק בזמן שהוא מעשן חשיש באוטובוס שלו. מבחינתו של וויר, האגרד היה קודם כל מספר סיפורים מוכשר וזה לא אומר שהדמות שהאגרד יצר בשיר מזוהה איתו. הגרייטפול דד אגב, ביצעו את השיר הזה פעם אחת בלבד בהופעה משותפת עם ה- Beach Boys במועדון הפילמור בניו יורק ב- 1971 (27 באפריל) והמשיכו לבצע שירים של האגרד בהופעות במהלך השנים.
תנועה היא מוטיב מרכזי בחייו של האגרד שתיאר את עצמו כמי שמונע מאי שקט תמידי. האגרד היה נשוי 5 פעמים, אחת מנשותיו היא הזמרת בוני אוונס, ששרה לצדו והמשיכה לתמוך בו ולהופיע איתו גם לאחר שנפרדו (והיא גם הייתה השושבינה בחתונתו הבאה). גם בשנים שבהן הוציא פחות אלבומים הוא המשיך להופיע ולחצות את ארה”ב באוטובוס ואף המשיך לכתוב שירים. משנת 2000 הוא הוציא 15 אלבומים, הספק מכובד ביותר. אלבומו האחרון, Django & Jimmie יצא ביוני ובו הוא משתף פעולה עם שותפו הוותיק ווילי נלסון. באלבום הם מבצעים את Don’t Think Twice, It’s All Right של דילן ואת It’s All Going to Pot ששוחרר כסינגל ב- 20 באפריל, יום המריחואנה הבינלאומי. ב- 2008 הוא אובחן בסרטן ריאות ובדצמבר הובל לבית החולים עקב דלקת ריאות שחזרה. הוא מת בביתו מסיבוך בדלקת הריאות ב-6 באפריל. זמן קצר לאחר מכן, בן האגרד, בנו של מרל שהופיע איתו בשנים האחרונות, העלה לפייסבוק הודעה שבה כתב שמרל צפה אותו מותו ביום ההולדת שבוע מראש ואמר למשפחתו שהוא ימות ביום הולדתו.
אחד מהשירים היפים שכתב האגרד הוא Sing Me Back Home שנכתב על תקופתו בכלא. השיר נכתב מנקודת מבט של אסיר שיושב בתאו עם גיטרה וצופה בחברו מובל על ידי הסוהרים אל הוצאתו להורג. רגע לפני הוא מבקש מהשומרים לשמוע שיר אחרון, שיר שיחזיר אותו הביתה. הגרייטפול דד ביצעו את השיר בהופעות בין השנים 1971 ל- 1973. את התכנית חתמנו עם הביצוע מההופעה בוונטה שבאורגון ב- 27 באוגוסט שנת 1972. זה היה מופע התרמה למחלבה מקומית שפעלה באזור על ידי אחיו של הסופר קן קיזי וזוגתו והדד ניגנו בהתנדבות. תיעוד הווידיאו של ההופעה הסתובב במשך שנים באופן לא רשמי בין דד הדס, עד שב- 2013 היא ראתה אור מחדש על גבי דיסקים, תקליטים ודי.וי.די תחת השם Sunshine Daydream. כפי שניתן לראות בסרט, זה היה יום חם מאוד ולא מעט מהקהל ומהצוות היו על ל.ס.ד. הדד ניגנו את אחד מהסטים הטובים שלהם ב- 1972 ולקראת סוף ההופעה, אחרי דארק סטאר משובח של חצי שעה הם הגיעו אל Sing Me Back Home. מול הבמה השמש שוקעת, אפשר לראות בעיקר את הצלליות של חברי הלהקה ולהרגיש את החום נשבר. זה אחד מהרגעים האלה שמוזיקה מצליחה לקחת אותך הביתה.
איזה כייף של פוסט גיל. Sing me back home הוא אחד האהובים עלי והביצוע מ-27/8/72 הוא לא פחות ממושלם. תודה.
תודה! יופי של תכנית.