ההחלטה הכי חשובה שקיבלנו לגבי התכנית הזאת הייתה ששעתיים בלבד לא יספיקו להשלים את הסיפור של הבנד, ולכן אין מנוס מפרק שלישי בסדרה.
את החלק השני פתחנו עם האלבום השני של ה- Band מ- 1969 ברגע השיא שלהם כשרובי רוברטסון מצליח לתרגם את הרקע של לבון הלם ושל הדרום לכמה משירי האמריקנה הגדולים שנכתבו – Rag Mama Rag, Up On Cripple Creek, King Harvest וכמובן, The Night They Drove Old Dixie Down שחוזר אל מלחמת האזרחים. המוזיקה של הבנד נשמעה כאילו היא הגיעה ממאה אחרת, כתגובת נגד לפסיכדליה של שנות השישים וכחלק מתנועה של חזרה לשורשים האמריקאים עם אלבומים כמו John Wesley Harding של דילן, Sweetheart of the Rodeo, של הבירדס וגראהם פרסונס שייסד את ה- Flying Burrito Brothers. העובדה שהבנד לא הופיעו אחרי אלבום הבכורה, Music From Big Pink, רק העצימה את המיתוס סביבם וגרמה גם לאמרגן הגדול ביל גראהם לחזר אחריהם. הופעת הבכורה שלהם התקיימה באפריל 1969 בווינטרלנד בסן פרנסיסקו, לאחר שהם כבר סיימו להקליט את האלבום השני. למרות שהם היו אחרי קילומטראז’ מכובד של הופעות זו הייתה הפעם הראשונה שהם הופיעו כלהקה עצמאית ולא כלהקה מלווה, עם החומרים המקוריים שלהם. המעמד המלחיץ הזה כמעט שיתק את רוברטסון רגע לפני ההופעה הראשונה שזכורה כהופעה קצרה שלוותה בקריאות בוז מהקהל, משהו שהבנד הכירו היטב מתקופתם עם דילן.
על החוויה הזו כתב רוברטסון באלבומם השלישי שנקרא “פחד במה”. לאלבום הזה הם הגיעו בשיא התהילה שלהם, אחרי כתבת שער במגזין “טיים” וכסף שהחל לזרום ולכרסם ביחסים ביניהם. בניגוד לתדמית של ילדי הכפר הרגועים שהייתה יכולה להתפרש מהתמונות שלהם, הבנד אהבו לחגוג ובוודסטוק לא היה מי שיעצור אותם, אפילו השוטרים המקומיים היו בצד של הלהקה והעלימו עין מהמסיבות הפרועות ומכל החומרים שזרמו שם. באלבום השלישי כבר אפשר לשמוע פחות הרמוניות. לא רק קוליות, אלא גם ההרמוניה בין חברי הלהקה שהחלה להיסדק והסכסוך בין לבון לרובי בנוגע לזכויות על השירים. למרות כל אלה Stage Fright הוא עדיין אלבום נהדר, גם אם הוא לא עומד ברף של קודמיו.
המשבר האמיתי החל באלבום הרביעי, Cahoots, שבו רוברטסון העיד על משבר כתיבה. מריצ’ארד מנואל כבר קשה היה לצפות לשירים חדשים. בין משקה למשקה, 4% Pantomime הוא תיעוד של חוויית השתייה שלו ביחד עם ואן מוריסון שהפך לחבר קרוב באותם ימים.
חוץ מאלבומי האולפן ביקרנו גם בהופעה של הבנד בוודסטוק וב- Festival Express, ברכבת ההפתעות עם הגרייטפול דד, ג’ניס ג’ופלין, באדי גאי ומוזיקאים נוספים. אחרי משבר הכתיבה של האלבום הרביעי הבנד לקחו הפסקה קטנה, לא לפני שהם חזרו לבמה מלווים בחטיבת כלי נשיפה בניצוחו של אלן טוסיינט. חתמנו את התכנית עם טעימה מההופעות הללו בדצמבר 1971 שתועדו לאחד מאלבומי ההופעות הגדולים, Rock of the Ages.
בפרק הבא נחזור לסיבוב השני שלהם עם דילן, לאלבומי האולפן שהגיעו לאחר מכן, למופע הפרידה הגרנדיוזי ולחיים בוודסטוק אחרי הבנד. האזינו לפרק השלישי בסדרה.
Tracklist:
1. Rag Mama Rag
2. Up on Cripple Creek
3. The Night They Drove Old Dixie Down
4. King Harvest
5. The Byrds – You Ain’t Going No Where
6. Don’t Ya Tell Henry – Live @Woodstock
7. The Shape I’m In
8. Strawberry Wine
9. Time to Kill
10. Stage Fright
11. Ain’t No More Cane
12. When I Paint My Masterpiece
13. 4% Pantomime
14. Life’s a Carnival
15. Don’t Do It (Live)
16. Across the great divide – (Live)
17. The W.S. Walcott Medicine Show – (Live)
18. (I Don’t Want To) Hang Up My Rock ‘n’ Roll Shoes (Live)
תענוג צרוף.
תודה
תודה רבה על הספיישל הנהדר.
עם זאת, אני חולק על ירון בן עמי במספר נושאים:
1) “הדבר המעניין” שקרה באלבום השני, שרוברטסון רשום בקרדיטים ככותב השירים הראשי נבע משתי עובדות פשוטות: חסרונו של בוב דילן כתורם שירים, וחסם כתיבתי של ריצ’ארד מנואל כתוצאה מצריכת חומרים ממכרים.
משלושה כותבים נשאר אחד.
2) יש לשאול, מדוע לבון הלם התרעם (20 שנה מאוחר מידי) רק על זכויות השירים של רוברטסון אבל לא על זכויות השירים של מנואל ודילן באלבום הראשון?
כידוע, לבון לא הוזכר ככותב כלל באלבום הראשון.
3) לבון מעולם לא הצליח לכתוב שיר לבד. קריירת הסולו שלו מורכבת מגרסאות כיסוי, הבנד אחרי עזיבתו של רוברטסון לא הנפיקה שירים בכוחות עצמה והסתמכה על כותבי חוץ. שותפו של לבון הלם, לארי קמפבל, הצהיר במפורש שלבון אינו אדם שמעורב בתהליך כתיבת השירים. הקרדיטים שקיבל מקמפבל נבעו מייעוץ מוסיקלי לשירים שכבר נכתבו.
4) באשר לביקורו של רוברטסון בימים האחרונים לחייו של לבון, רוברטסון מעולם לא הצהיר שלבון סלח לו. זה פשוט לא נכון. הוא רק ציין שאחז ללבון את היד לזמן מה וחשב על הזמנים היפים שחוו יחדיו.
לגבי הריב, הוא תמיד הדגיש שזה היה חד צדדי מצדו של לבון והכחיש בכל עת את טענותיו של לבון לגבי כתיבת השירים.
רוברטסון תמיד שאף ליחסים טובים עם לבון הלם אך מעולם לא ראה את עצמו אשם בכל הנוגע לזכויות השירים.
5) “עובדות החיים” – תמיד אעדיף לקחת את המילה של רוברטסון, אדם עקבי שמרבית חייו (מלבד אפיזודה זמנית בסוף שנות ה70) תיפקד כמבוגר האחראי כפי שהיטבתם בתכנית לתארו, לעומת לבון שהיה מכור שנים לחומרים קשים והפך את עורו בשנות ה90 לאחר החלטות כלכליות שגויות. למרבה הצער, מכורים מתקשים לתפוש מציאות באופן נכון והגיוני.
היי דיקסי,
תודה על התגובה המעניינת וההקשבה 🙂
אני מסכים עם ירון בנוגע לכך שהשירים הם תוצר של עבודה משותפת ובמובן זה אפשר להבין את התסכול של הלם, גם אם הוא לא צודק מבחינה משפטית.
בנוגע לסעיף הרביעי הצדק עמך. רוברטסון לא טען שהלם סלח לו ואפילו לא טען שהוא דיבר איתו בביקור הזה, אלא כפי שכתבת: הוא ישב לידו, ונזכר בזמנים הטובים שהם חוו ביחד.
והנה משהו שקראתי לאחרונה בספר, Small Town Talk שמספר את סיפורה של העיירה וודסטוק. המחבר בארני הוסקינס מצטט את ג’ונתן דונהיו (מהלהקה מרקורי רב) לפיו, איימי הלם (בתו של לבון) סיפרה לו שהיא נכנסה לחדר בזמן הביקור של רוברטסון ושאלה את אביה: “?Dad, is it true you patched things up with Robbie”
והתשובה של לבון הייתה: “We didn’t patch up shit”.
אז נתקן ונשלים את הסיפור בפרק הבא.
שבת שלום.
תודה, מר דיקסי, על תגובה קשובה ומעניינת.
1. אין לי מחלוקת אתך, וגם לא טענתי אחרת לגבי התקליט השני.
2. אני יכול רק לשער את התשובה העובדתית לשאלתך: ברור (לי) שמיטב יצירתו של רובי רוברטסון איננו אלא המסע שלו אל נבכי נשמתו של לבון הלם. מדוע לקח ללבון הלם 20 שנה וכו’? אולי משום שלקח לו 20 שנה להשתכנע שהוא לבדו לא יוכל לכתוב שירים כאלה, והמרירות אכלה אותו? אולי בגלל המצוקות הפינאנסיות שנקלע אליהן? אולי משום שהוא סבור (ובצדק, בעיני. עובדה היא שרוברטסון לא כתב אחרי הבנד שום דבר שמתווה ברמתו לשירים שכתב לבנד. וזה בסדר. רוב האנשים לא כתבו אפילו את זה…) שאלמלא הוא ותרומתו – גם אם אין זו תרומה של כתיבת המילים ממש, וגם אם תרומתו בלחנים הייתה רק של גוונים ולא של המנגינה עצמה – השירים לא היו יוצאים כה טובים, ושהשירים היו למעשה תוצר של עבודה משותפת של כל חברי הבנד? טענות כאלה נשמעו, ולא רק מצד לבון, גם בזמן אמת. וכל זה איננו אומר שהצדק – מבחינה משפטית או מוסרית – עם לבון. לארי קמפבל, שאתה מצטט בצדק רב, אמר בראיון שהוא מבין לגמרי את עמדתו של לבון, אך בה בעת הוא אמר גם שלבון נהג בפרשה זו באופן שמעבר לכל הגיון (שזו דרך יפה להגיד שאי אפשר היה לדבר אתו בעניין הזה…).
3. זה נכון במדה רבה, ומצד שני – כאמור – גם רובי רוברטסון לא הצליח מעולם להתעלות לגבהי הכתיבה שהפיק מעצמו כאשר כתב את נשמתו של לבון.
4. חיי ששמעתי את זה איפה שהוא, אבל אברר שוב. אם טעיתי, עמי השגגה ואתקן בשידור.
5. פה נצטרך להישאר חלוקים 🙂 אציין רק שוב, שאינני חושב שהלם כתב את השירים. ברור שרוברטסון הוא שכתב אותם. אני טוען רק – כפי שטענתי בשידור וכפי שכתבתי כאן – שמיטב יצירתו של רוברטסון היה הנסיון שלו לכתוב את לבו ונשמתו של לבון.
שוב תודה על ההערות הקשובות. ובבנין ציון ניוחם.
תודה גיל מטוס וירון בן-עמי על המענה האדיב והתגובות המנומקות 🙂
– אין עוררין שהלם היווה סוג של מוזה והשפעה על תפישתו של רוברטסון את הדרום (האחרון הכיר בתרומה זו פעמים רבות במהלך השנים).
עם זאת, הלם לא היה מקור השראה בלעדי. רוברטסון שאב רבות מספרים אודות הדרום (וספג לעג משאר חברי ההרכב על היותו תולעת ספרים), ומחוויות ומפגשים עם דמויות צבעוניות שפגש בתקופת הHawks ולאחריה. חשוב מכך, הוא למד את מלאכת כתיבת השירים תחת כנפו של המורה הטוב ביותר, בוב דילן (תקופה שמרביתה הלם היה בגדר נפקד).
רוברטסון, אמן בכל רמ”ח אבריו, שאב השפעה מכל הבא ליד, וצייר במוחו את שירי הדרום במלוא הדרם.
– עם כל הנאמר לעיל, בוודאי שהתוצר הסופי של השירים לאחר עיבוד אינטנסיבי הינו תוצאה של עבודה משותפת של כל חברי הלהקה – אולם מדוע העבודה (בהיבט המוסיקלי) מוגדרת כמשותפת רק בשירי רוברטסון ולא גם בשיריו של ריצ’ארד מנואל?!
האם האדסון לא נתן את תרומתו לשירי מנואל? מה באשר להלם ודאנקו? הם לא תרמו מוסיקלית לשיריו? הרי גם הם לא נכנסו לקרדיטים של שיריו של מנואל.
מדוע בThis Wheel’s On Fire רק דילן ודאנקו רשומים ככותבים?
הלם לא העז להאשים את מנואל או דאנקו מאחר והם נשארו בהרכב עד למותם הטראגי והצפוי, ב86′ ו99′. לעומתם, רוברטסון נטש ספינה טובעת, ומשם מקור כעסו של לבון צמח. אם רוברטסון היה נשאר, כיום לא היינו דנים בנושא.
– הלם הקפיד על מצג שווא אודות מעורבותו בתהליך כתיבת השירים עצמם, ללא קבלת תיגמול כספי ראוי בניגוד לחוק. במציאות, הוא החזיק בבעלות של 20% על זכויות שירי הבנד, עד למותו ב2012. רוברטסון לא היה חייב לתת אבל הוא היה הוגן. לשם השוואה, רינגו סטאר וג’ורג’ האריסון קיבלו כ”א בעלות של 0.8% על זכויות שירי הביטלס.
– באשר לתלונות בזמן אמת, המקור היחידי לטענה זו היה הלם.
מנואל מעולם לא התלונן, ולא פלא כי הוא נהג באופן זהה בקרדיטים.
גארת’ הכיר בתרומתו של הלם ובהשפעתו הגדולה על אופיין של השירים, אולם הוא הכיר בכשרונו של רוברטסון ככותב שירים. יתרה מזאת, הוא מעולם לא חש מנוצל באיזשהו אופן, בניגוד לטענותיו של הלם (ויש באמתחתי מספר ציטוטים).
דאנקו בשנות ה70 וה80 פירגן לרוברטסון ופילל לחזרתו אך עם האיחוד השני בשנות ה90 (שבו רוברטסון שוב סרב ליטול חלק) ועם האוטוביוגרפיה המתוזמנת והזעם של הלם, דאנקו שינה דעה ב180 מעלות. הוא טען כדוגמא שהשיר Twilight שייך לו באותה מידה, אך מי שיאזין לגרסאת הדמו של רוברטסון יבין במהרה שתרומתו של דאנקו לשיר מסתכמת בעיבוד רגאיי לא מחמיא.
– נקודה אחרונה, ביחס לשיריו של רוברטסון לאחר עזיבת הבנד:
רבים מקהל הבנד אינם מתחברים לחומרי הסולו של רוברטסון ואינם מכירים בשירים הללו כיצירות ברות השוואה לשירי הבנד, וזה מובן. עם זאת, גישה זו בעיקרה באה מזווית ראייה של ניכור לכאורה מצדו של רוברטסון כלפי הקהל המקורי שלו – הפניית עורף לכל מה שייצגה הבנד ולמוזיקת האמריקנה תוך חתירה, לא ברורה כביכול, לקהלים אחרים ואפילו מנוגדים.
למעשה, הודות לרקע הייחודי שלו, רוברטסון מצא את עצמו במעמד לא רגיל להמשיך את חקר ההיסטוריה של יבשת אמריקה תוך חיפוש עצמי ושורשי.
הדי ההתכתבות בשיריו בין תקופות הבנד והסולו, בין צדדי מתרס ששקעו בקונפליקטים עקובים מדם – המעבר מכתיבת שירי הבנה ואהדה לאדם הלבן הדרומי אל ייצוג הילידים של יבשת אמריקה, קורבן לעוולות של האדם הלבן – תורמים לשבירת חומות וגיבוש תמונה רחבה ואותנטית יותר של המוסיקה האמריקאית על כל גווניה וצליליה השונים.
השירים הללו אינם בהכרח מוכרים בעולם של הבנד, אך עבור הילידים באמריקה וקהלים אחרים הם אוצר לא יסולא בפז.