לא כל להקה מגבשת את הצליל שלה מיד באלבום הראשון. ל- Psychic Ills, שיופיעו מחר בלבונטין 7, זה לקח חמישה אי.פים, שלושה אלבומים (כולל אוסף) ושמונה שנות פעילות בסך הכל. בתחילת דרכם התנסו חברי הלהקה, טרס וורן ואליזבת הארט, בפסיכדליה מלוכלכת וניסיונית. האוריינטציה המוזיקלית של ההרכב תמיד פנתה לפסיכדליה, אך עברה שינויים רבים שהתבטאו הן בצליל והן בהחלפת חברי הרכב עד לגלגולו הנוכחי. ההססנות ההתחלתית בבחירת הכיוון המוזיקלי יכולה להסביר את הבחירה בניו יורק, לא ממש בירת הפסיכדליה האמריקנית, כבסיס פעילות הלהקה, אך התפוח הגדול קיבל אותם בחמימות יחסית.
הם החלו בלייבל הקטן והמוערך Social Registry, שהיה אחת התנועות המוזיקליות המרעננות בניו יורק בתחילת העשור שעבר. ניתן להניח שהעיר נתנה אותותיה בצליל הראשוני של ההרכב, שהושפע רבות מארט-רוק והתאפיין בקטעים אינסטרומנטליים ארוכים, סאונד עמוס באפקטים כבדים ומלל מינימליסטי. לאחר תקופת הבשלה ארוכה שכללה טור בתור להקת החימום של “באטהול סרפרס”, ועם הפסקת הפעילות של Social Registry, הם החליטו להישאר בברוקלין והצטרפו ללייבל הנחשב והמצליח Sacred Bones. עליית הכיתה נשמעה היטב באלבומם המלא השלישי, Hazed Dream, בו ניתן לשמוע פסיכדליה קלה יותר: שירים בעלי מבנה פשוט וקליט, חלוקת תפקידים ברורה יותר בין גיטרה מובילה לגיטרה מלווה ואפקטים בעלי צליל חד יותר. המעבר הזה לא נשמע לאורך האלבום במלואו, אך הוא כה מוצלח שבאלבומם הרביעי והנהדר, One Track Mind, הוא הצליל המוחלט והבלעדי. הוא אולי מורכב וניסיוני פחות מקודמיו, אך הוא לראשונה משלים אלבום שלהם לכדי יצירה שעומדת כמקשה אחת רצופה. זהו הישג לא קטן שמסביר בחלקו את השינויים הרבים שעברה הלהקה.
אלבומם החמישי והטרי, Inner Journey Out, נשמע כמו המשך משוכלל של קודמו בדיסקוגרפיה. הפריטות הרכות והאווירה הבלוזית משהו שהפכו את One Track Mind לאלבום כל כך שלם נמצאים גם פה, ומשתלבים נפלא בשיתוף הפעולה המקסים עם הופ סנדובאל (מאזי סטאר) בשיר I Don’t Mind. האלבום נכתב בניו יורק, אך הוקלט ומוקסס בקליפורניה יחד עם טום מונהאן (Vetiver, דבנדרה בנדהרט), ומוסיף לצליל של הלהקה שכבת סאונד נוספת שכוללת לראשונה צלילי קאנטרי, גוספל ואפילו ג’אז. הם גם מרפרפים קלות לחומרים המוקדמים יותר בקטע האינסטרומנטלי Hazel Green ובשיר Ra Wah Wah, צלילה עמוקה ומחשמלת באורך תשע דקות לקראת שיר הסיום החולמני Fade Me Out, שחותם אלבום מצוין ומעלה פעם נוספת את השאלה: איך להקה שפועלת מניו יורק מצליחה להישמע יותר כמו הפסיכדליה המדברית של החוף המערבי?
ההופעה שבה ראיתי אותם בברלין התקיימה ב-“באדהאוס”, בר בעל אולם מלבני צר וחם, שכאילו הוצב למידותיה של הלהקה. הוא כלא, דחס ופלט את הריוורבים הגבוהים של המיקרופון ואת הווא-ווא המהדהד של המגבר כמו משב רוח מדברי צלול. תוספת הקלידים מוסיפה צבע לביצועים החיים, ונעה בין חיזוק לבסיסטית הארט לבין הדגשת ההשפעות הגוספליות מהאלבום האחרון (עם צליל שמזכיר מעט את הקלידים של ריי מנזארק מהדורז). ההגשות נאמנות למקור, כשהניואנסים העיקריים אינם בביצוע אלא בהעמקת הצליל הדק מהאלבום לגרסה חיה ומלאה יותר. כאן בלט, לטעמי, כישרונו העיקרי של וורן, סולן הלהקה: היכולת ליצור סולואים מובילים ותמציתיים, שמכניסים בשירים בדיוק את האנרגיה הנחוצה להם ומאפשרים ללהקה להגביר את הקצב לפרקים, בפרט לאחר הקטעים האינסטרומנטליים המצוינים משני האלבומים האחרונים.
קשה היה לצפות טרם ההופעה לחומרים המוקדמים של הלהקה. ואכן, בהופעה בברלין הם ניגנו רפרטואר משלוש השנים האחרונות בלבד. עם זאת, שני האלבומים הראשונים שלהם שונים באופן כה מהותי משלושת האחרונים שנדרשת התאמצות מיוחדת להרגיש בחסרונם. הסגנון הנוכחי של הלהקה משתלב נפלא בין חומרים מהאלבומים האחרונים, שמרכיבים סט ליסט מדויק, קוהרנטי ורציף. אפשר לומר הרבה דברים על סייקיק אילז, אבל נראה שכיום הם כבר לא הנערים ההרפתקניים מתחת לרדאר של ניו יורק, אלא הרכב אינדי שאפתני שכיוון את מסלולו לצליל אקוסטי ואישי יותר. הם מגיעים לישראל כשהם הרכב מגובש, מנוסה, וממוקד מאוד בכל הנוגע לאיך הם צריכים להופיע ולהישמע. אם יש מקום אחד שמתאים לקלוט כרגע רוח מדברית מהפנטת, זה ישראל ביוני.
Psychic Ills יופיעו בלבונטין 7, ב- 22.6 ב- 20:30. מופע פותח: רייסקינדר. לפרטים נוספים
