לפני כמה שבועות, באותו יום ראשון שבו הושבתה רכבת ישראל, העליתי פוסט לעמוד הפייסבוק של 88FM שבו ביקשתי ליצור שרשור של שירי רכבות. בתוך זמן קצר התקבלו עשרות תגובות וגם אחרי יותר מ- 200 שירים (ולא מעט בחירות בנאליות שחזרו על עצמן AKA הרכבת האחרונה ללונדון) בקושי גירדנו את קצה הקרחון. זה לא מפתיע כמובן. שירי רכבות תופסים מקום של כבוד בתרבות האמריקאית ומסמלים את החירות ואת המרחבים שהביאה איתה הטכנולוגיה החדשה, אך הם גם טומנים בחובם לא מעט סיפורים טרגיים – הכאב והסבל של הפועלים שעבדו בפרך עם אזמל ופטיש כדי להקים את התשתית המפוארת הזו. אלפי עבדים ואסירים מתו בתנאי העבודה הקשים של הנחת המסילות והחציבה בסלע והשאירו לנו את השירים – המוזיקה, שאחד מתפקידיה היה לסנכרן את קצב העבודה. פועלים, נוודים, פורעי חוק, שודדי רכבות ואלו שביקשו לברוח לעולם חדש וטוב יותר, כולם ממלאים את הקטלוג המפואר של שירי הרכבות.
בילי ברג והמוזיקאי והמפיק ג’ו הנרי ממשיכים את המסורת הזו באלבומם החדש והמשותף, Shine a Light: Field Recordings From the Great American Railroad. האלבום הוקלט בארבעה ימים בלבד במהלך מסע רכבות של קרוב ל- 3,000 מייל משיקגו ללוס אנג’לס – בבתי מלון, בחדרי המתנה, על הקרונות ועל הרציפים שבדרך. רשימת השירים כוללת מחוות לשירי פולק ובלוז שמזוהים עם אמנים כמו לדבלי, האנק וויליאמס, ג’ימי רוג’רס, וודי גאת’רי ומשפחת קרטר.
הנסיעה מתחילה עם Rock Island Line שיר הלל לרכבות מתחילת שנות ה- 30 שזכה לעשרות ביצועים במשך השנים, ביניהם גרסתו של לוני דונגן – התקליט הראשון שקנה ג’ון לנון הצעיר ועוד רבים מבני דורו. גם בראג זוכר את ההשפעה הרבה שהייתה לדונגן על הפצת המוזיקה האמריקאית באנגליה ומספר עליה בראיון לגרדיאן. בהמשך מגיעים Midnight Special המפורסם (שממנו נלקח שם האלבום), Waiting for a Train של ג’ימי רוג’רס ו- In The Pines שמזוהה עם לדבלי ומוכר יותר תחת השם Where Did You Sleep Last Night בזכות נירוונה.
בראג והנרי לא פוסחים גם על אחת מהדמויות המיתולוגיות בפולק האמריקאי – ג’ון הנרי, שמסמל את המאבק של האדם במכונה המאיימת להחליפו. שיר הפולק שנקרא על שמו מספר את סיפורו של הנרי שנלחם במקדחת הקיטור שאיימה לגזול את עבודתו. באמצעות פטיש הפלדה שלו בלבד הוא הצליח להביס את המכונה, אך כעבור זמן קצר התמוטט ומת. הבלדה על ג’ון הנרי הוקלטה בעשרות ביצועים – מלדבלי ופיט סיגר, דרך ג’רי לי לואיס ועד לברוס ספרינגדסטין ו-ואן מוריסון.
בסוף שנות ה- 90 בראג ו-Wilco הקליטו את Mermaid Avenue שבו הולחנו טקסטים אבודים של וודי גאת’רי, מאבות הפולק האמריקאי. הביצוע החדש של בראג והנרי לשירו גאת’רי, Hobo’s Lullaby הוא אחד מהרגעים היפים יותר באלבום.
ישנן גם מחוות לשירים חדשים יותר (יחסית) כמו Gentle on My Mind שביצע גלן קמפבל ב- 1967 ו- Early Morning Rain של גורדון לייטפוט, שחותם את האלבום. הביצוע לשירו של לייטפוט הוקלט בתחנה האחרונה בלוס אנג’לס עם הזריחה לקול ציוץ הציפורים.
Shine a Light הוקלט בתנועה וכך הוא גם נשמע. זה אלבום פולק גולמי ללא עבודת הפקה או עיבודים מיוחדים וללא סאונד סטרילי. מנגד, הוא גם אינו מנסה להישמע בכוח כמו אלבום שהוקלט לפני כמה עשורים. בראג והנרי מבצעים את השירים בצורה הפשוטה והטהורה ביותר שלהם, מלווים בגיטרות בלבד ובקולות הרקע הטבעיים של תחנות הרכבת, היכן שחלק מהשירים המקוריים נכתבו ונוגנו לפני עשרות שנים. הבחירה שלהם לבצע שירים מוכרים מאוד מהקטלוג של המוזיקה האמריקאית היא בחירה מסוכנת. כמעט לכל אחד מהשירים שהם מנגנים כאן קיים לפחות ביצוע אחד מוצלח יותר, אך דווקא החיבור שלהם ביחד כחלק ממסע אחד הופך את השלם לגדול מסך חלקיו. צריך להיכנס לאלבום הזה בתחנה הראשונה ולרדת ממנו רק בתחנה הסופית. הרכבת תצא מתי שתחליטו.
