לקח לי הרבה זמן להתחיל לקרוא את Deal, האוטוביוגרפיה של ביל קרויצמן, מתופף הגרייטפול דד, שראתה אור ב-2015. וגם כשהתחלתי, נאלצתי לעצור מדי פעם לכמה שבועות כדי לעבוד על משהו אחר או לקרוא ספרים שקשורים לתכניות ששידרתי. ביום כיפור האחרון ניצלתי את השקט כדי לסיים אותו ותוך כדי כתבתי הערות בצד למקרה שאחליט לכתוב עליו מתישהו – ככה זה כשאין דד ליין.
כל כך הרבה מילים נכתבו ועוד ייכתבו על הגרייטפול דד, שנראה לעיתים ששום ספר שיצטרף למדף הארוך והמוזר לא יוכל לחדש הרבה על הביוגרפיה שלהם. קרויצמן, שניגן בלהקה מהקמתה ב-1965 ועד לפירוקה עם מותו של ג’רי גרסיה 30 שנה אחרי, גם לא מתיימר לעשות זאת. הרגעים המעניינים באוטוביוגרפיה שלו הם הסיפורים האישיים הקטנים לאורך הדרך, לעיתים השטותיים והרכילותיים, וגם הדרך הכנה והבוטה שבה הוא מספר אותם בעזרתו של בנג’י אייזן מהרולינג סטון.
“הקטע עם לסד”, הוא כותב, “זה שאתה יכול לשתות ולשתות ולקלוט שאתה שיכור רק אחרי כמה שעות, כי המוח שלך עסוק יותר בזה שאתה על אסיד”. קרויצמן נזכר כיצד בביקור של הדד ב-1974 הוא נזרק לרחוב מאירוע פרטי אחרי קוקטייל של לסד ויותר מדי אלכוהול. לא היה לו מושג איפה הוא נמצא ולהיכן לחזור ואחרי כמה זמן של שיטוט חסר אונים ברחוב, נהג מונית שעבר שם זיהה את המצוקה שלו וגם את מחזיק המפתחות של המלון שבו הוא שהה. כשקרויצמן אמר לנהג שהוא המתופף של הגרייטפול דד, הוא השיב לו: “אני לא ממש אוהב את הגרייטפול דד אבל אקח אותך למלון”. סיפורים מהסוג הזה אפשר למצוא כאן בשפע. על חוויות במדבר עם מיקי הארט, על חברה שהשתמשה בטיפות העיניים שלו מבלי לדעת שהיה שם אסיד וטפטפה לעינה הימנית (והפתרון היצירתי של קן קיזי לאחר שהוא התקשר אליו בבהלה: “אז תשים גם טיפה בעין השמאלית שלך ותבלה”), וגם על תקרית משעשעת שקשורה לזיקוקים, בקבוקי בירה ריקים וצוות האבטחה של ג’ורג’ מקגוורן שהתמודד לנשיאות מול ניקסון ב-1972 ושהה באותו מלון עם חברי להקה.
קרויצמן לא מנסה לייפות את המציאות. הוא מעביר ביקורת על חבריו ללהקה ועל חברי הצוות שליוו אותם לאורך השנים וכותב בכנות עד כמה הוא היה מבואס כשמיקי הארט, המתופף השני של הדד, שב ללהקה ב-1974 (לאחר שפרש לשלוש שנים משום שאביו שהיה מנהל הלהקה ברח עם כל הכסף). ג’רי גרסיה נמצא שם מהרגע הראשון – קרויצמן מספר על חווית הצלילה שלהם בשנותיו האחרונות של ג’רי וכיצד הוא מצא את השקט הנפשי ואת השלווה מתחת למים. הספר הזה הוא גם מעין חשבון הנפש של קרויצמן – שכותב כיצד בשנותיה האחרונות הפכה הגרייטפול דד לעסק שפשוט לא יכולת לעצור, עסק שיותר מדי אנשים היו תלויים בו וכיצד המשקל הזה החל להיות כבד מדי על כתפיו של גרסיה.
אספתי כמה סיפורים שלמדתי בעקבות הקריאה:
עולם חדש מופלא
בבית הספר אפשרו לקרויצמן לתופף אחרי הלימודים בחדר שסידרו לו, כל עוד לא נערכו פגישות מיוחדות בשעות האלו. יום אחד מנהל בית הספר הגיע עם אורח בזמן שקרויצמן תופף וביקש ממנו להפסיק. האורח עצר את המנהל ואמר לו “תגיד לו שימשיך לנגן, אף פעם לא שמעתי משהו כזה”. מסתבר שהאורח היה לא אחר מהסופר ואיש הרוח המפורסם, אלדוס האקסלי, שהגיע להרצות בבית הספר.
הישרדות
מעולם לא שמעתי על חוזה מהסוג הזה, אך מסתבר שבתחילת הדרך של הגרייטפול דד, עורך הדין שלהם שכנע אותם לחתום על חוזה שנקרא Last Man Standing. לפיו, האחרון מחברי הלהקה שיישאר בחיים יקבל הכל והמשפחות של שאר החברים לא יזכו ליהנות מהזכויות ומהתמלוגים. כמובן שהחוזה הזה בוטל בסופו של דבר, אך מצחיק שדווקא להקה כל כך דמוקרטית הסכימה לזה. מצד שני, זה סיפור לבית נוסף ב- Me & My Uncle – מי האחרון שיישאר עם הזהב ביד?
אלבום זהב
הגרייטפול דד לא אהבו לשחק את המשחק של תעשיית המוזיקה, וקרויצמן מספר על הגישה של גרסיה לפרסים ולטקסים – שהם לא מודדים את האיכות של המוזיקה או את הכישרון אלא הם בסך הכל אינדיקטורים לכמה כסף עשית לחברת התקליטים שלך. גרסיה אף לא הופיע לטקס הקבלה של הלהקה להיכל הרוק’נרול ב-1994. באחת הפעמים הראשונות שהדד זכו באלבום זהב הם החליטו לנסות לנגן את התקליט במקום לתלות אותו מיד בגאווה על הקיר. הם הוציאו אותו מהזכוכית והניחו על הפטיפון והופתעו לשמוע את ג’וני קאש שר. וג’וני קאש אפילו לא היה חתום בלייבל שלהם.
אש מההר
במאי 1980 התפרץ הר הגעש הר סנט הלנס בוושינגטון. זו הייתה התפרצות קטלנית שגבתה את חייהם של עשרות אנשים וגרמה לנזקים כבדים. חודש אחרי, הגרייפול דד הופיעו לא רחוק משם ב- Memorial Coliseum בפורטלנד. במהלך הסט השני שלהם, הר הגעש התפרץ שוב (אחת משתי התפרצויות נוספות קטנות) וכל זה קרה בזמן שג’רי שר Fire on the Mountain. רבים זוכרים שאחרי ההופעה היה נדמה שהתחיל לרדת שלג אך זה היה אפר מהר הגעש שכיסה את הכל.
האחים בלוז
הגרייטפול דד הופיעו בסאטרדיי נייט לייב בשנותיה הראשונות, וזו הייתה גם תחילתה של החברות בין קרויצמן לקומיקאי הגדול ג’ון בלושי. בלושי אהב את הגרייטפול דד ואהב את הבלוז – האחים בלוז אף חיממו אותם בהופעת ערב השנה החדשה בווינטרלנד, 1978. שנתיים לאחר מכן, מאחורי הקלעים של תאטרון הקפיטול, החליט בלושי שהוא רוצה להצטרף אל הדד על הבמה בשיר U.S. Blues – קרויצמן אהב את הרעיון וביקש את אישורם של חברי הלהקה. כולם הסכימו פרט לפיל לש, הבסיסט והוא נאלץ לספר לבלושי שזה לא יקרה. רגע לפני הפזמון, כשהלהקה ניגנה את השיר בהדרן, בלושי הפתיע את כולם כשעלה לבמה בגלגולים והצטרף לשירה. לצערנו האירוע הזה לא תועד בווידיאו – אך אפשר לשמוע את ההקלטה.
