הלהקה הבריטית Fairport Convention החלה את דרכה ב-1967 כלהקה שמושפעת בעיקר ממוזיקה אמריקאית ואף כונתה על ידי מבקרי מוזיקה – “ג’פרסון אירפליין הבריטית”. את הקול הייחודי שלה היא גיבשה ב-1969 עם שלושה אלבומים גדולים שראו אור באותה שנה. הם צרפו ללהקה את הסולנית סנדי דני שהביאה איתה שירים חדשים שכתבה כמו ?Who Knows Where the Time Goes שנבחר על ידי מאזיני ה-BBC ב-2007 לשיר הפולק הגדול ביותר בכל הזמנים.
דני גם החזירה את הלהקה אל השורשים הבריטים שלה – אל בלדות פולק עתיקות מהמאה ה-17 וה-18 שקיבלו פרשנות חדשה ומרעננת והפכו את Fairport Convention לאחד ההרכבים המיוחדים בסוף שנות השישים. אך Fairport Convention גם סבלה מחוסר יציבות עם חילופים רבים של מוזיקאים. למעשה בכל פעם כשהלהקה הוציאה אלבום חדש הליינאפ שהקליט אותו כבר השתנה.
הקדשתי את ספיישל של חצות לשלושת האלבומים הגדולים והאהובים שהם הוציאו ב-1969.
על החיבור ל-Band
בדצמבר 1969 ראה אור Liege & Lief האלבום הרביעי של Fairport Convention והאחרון מבין השלושה שהם הוציאו ב-1969 עם סנדי דני, מהזמרות הגדולות שיצאו מאנגליה. מדוע הצבתי אותו ליד Music from Big Pink, אלבום הבכורה של הבנד?
במאי 1969 הלהקה עברה תאונת דרכים קשה בדרך חזרה מהופעה, תאונה שהרגה את המתופף מרטין למבל ואת זוגתו של הגיטריסט ריצ’רד תומפסון. תאונה שהשאירה חלק מהחברים פצועים ומצולקים (סנדי דני היא היחידה שלא הייתה איתם ברכב). העתיד של פיירפורט לא היה ברור ובינתיים הלייבל שלהם מיהר להוציא כמה מההקלטות הקיימות באלבום Unhalfbricking.
בניסיון להתמודד עם הטראומה, חברי הלהקה קיבלו החלטה שאם הם ימשיכו יחד הם יחזרו עוד יותר לשורשים של הפולק הבריטי – הם ייצרו אלבום שמבוסס כמעט כולו על מוזיקת פולק מסורתית בשילוב עם רוק, משהו שהם קראו לו – Heavy Traditional Music וימשיך את הוויב של A Sailor’s Life מהאלבום הקודם. פיירפורט העריצו את דילן. בשלושת האלבומים הראשונים שלהם הם ביצעו מחוות לשיריו, כולל ביצוע ל-Million Dollar Bash שנכתב בתקופה שבה הוא ניגן עם הבנד במרתף של הבית הוורוד המפורסם בוודסטוק – The Big Pink. אבל הפעם הם לא חזרו לשירים של דילן והבנד או ביצעו מחוות למוזיקה אמריקאית כפי שהם הרבו לעשות.
התקליט Music from Big Pink של הבנד נוגן אצלם ללא הפסקה. הם העריצו את הבנד אבל הבינו שאין להם סיכוי ליצור משהו שישמע אמריקאי כמוהם. אז הם החליטו להשתמש באלבום כמעין מודל. אם הבנד הצליחו לחזור לשורשים של המוזיקה האמריקאית ולהביא סאונד כל כך מקורי ומרענן, אז זה בדיוק מה שהם יעשו למורשת שלהם. בסופו של דבר, הכיוון החדש של הלהקה הוא גם מה שפירק את הליינאפ הכי טוב שלה. עוד לפני ש-Liege & Lief ראה אור, הבסיסט והמייסד אשלי האצ’ינגס וסנדי דני עזבו ופיירפורט כבר לא תשמע אותו הדבר.
Tracklist:
1. Come All Ye
2. Suzanne
3. I Don’t Know Where I Stand
4. Sandy Denny – Geordie
5. Jackson C Frank – My Name Is Carnival
6. Sandy Denny – Blues Run the Game
7. Fotheringay
8. Mr. Lacey
9. Book Song
10. Meet On the Ledge
11. I’ll Keep It With Mine
12. Autopsy
13. Genesis Hall
14. Who Knows Where the Time Goes
15. A Sailor’s Life
16. Percy’s Song
17. Million Dollar Bash
18. Matty Groves
19. Crazy Man MIchael
20. The Deserter
21. Farewell, Farewell
כאחד שמבין בנושא אני מסכים עם הנאמר לגבי אלבומי הפולק שהלהקה הוציאה ב-1969. אלבומים באמת יפים ואיכותיים
אבל לא שונים בהרבה מאלבומי פולק של להקות בריטיות אחרות שיצאו באותה תקופה, ואפשר למנות הרבה כאלו.
אבל האלבום הראשון שלהם מ-1968 שרבים נוטים קצת לזלזל בו ,גם בגלל ההרכב השונה( ללא סנדי דני אבל עם סולנית לא פחות טובה) וגם בגלל הסיגנון השונה, הוא לדעתי האלבום מס 1 שלהם. שבזכותו, ובעיקר בזכותו שמם יהיה חקוק לעד כאחת הלהקות הטובות של שנות השישים. זה האלבום הכי “רוקיסט” שלהם, שמשלב גם פולק ניפלא וגם פסיכדליה, וגם ניצנים של פרוג אנגלי משובח. וגם השפעה אמריקאית מבורכת. זו יצירת מופת קטנה שנחשבת בעיניי( ובעיניי רבים אחרים)
כאחד מאלבומי הפסיכדליה הטובים של אותה תקופה.
אז בבקשה, לא לזלזל.