2021. השנה שלרגע האמנו שתהיה שנת הפוסט קורונה הפכה למוזרה לא פחות מקודמתה. נכון, הופעות ואירועים גדולים התחילו לחזור ואפילו הספקתי לטוס לפסטיבלים כמו End of the Road ו-All Points East, באנגליה שחגגה כאילו כלום לא קרה, אבל עננת חוסר הוודאות תמיד ריחפה מעל הכל. גם הליינאפ של End of the Road השתנה כמה פעמים לאורך הדרך ובסופו של דבר הפך לפסטיבל יותר בריטי מאשר בינלאומי כמו תמיד. וגם תחושת הזמן התעוותה, שירים ואלבומים שיצאו בתחילת השנה נראו לי פתאום רחוקים מאוד ובחלק מהמקרים הייתי צריך לוודא שהם באמת שייכים ל-2021. הסיכום השנתי באתר כבר הפך למסורת וכמו תמיד אין פה דירוגים או ציונים אלא רשימה אלפבתית של אלבומים, שירים ומחוות שאהבתי במיוחד. את הרשימה הזו ילוו גם תכניות מיוחדות של במצב טיסה שהפכה בקיץ לתכנית יומית, מה שאומר שחלק מהשמות כאן לא יפתיעו את מי שעוקב קבוע. מוזמנים לשתף, להגיב ולשלוח המלצות על דברים שפספסתי. בברכת וריאנטים לא מזיקים וליינאפים מוגזמים.
תודה גדולה לעדי רמלר על העיצוב ולסיון טאטי על העריכה הלשונית.
תכניות סיכום השנה במצב טיסה: חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 | חלק 4 | הקאברים של 2021
סיכומי שנה קודמים: 2016 | 2017 | 2018 | 2019 | 2020
הפלייליסט בספוטיפיי:
Arooj Aftab – Vulture Prince
New Amsterdam
במהלך העבודה על אלבומה השלישי, המוזיקאית הפקיסטנית, ארוג’ אפטאב איבדה את אחיה הצעיר. שיחה עם חברת ילדות שסיפרה לה שהוריה מכרו את הבית שבו גדלה והקונים החדשים הרסו את הכל מהיסוד, הצטרפה לתחושת האובדן שנמצאת בלב האלבום – ארוג’ תיארה את אלבומה כביקור מחדש במקומות שלא בהכרח קיימים יותר. מבית מוזיקלי בפקיסטן בו היא גדלה עד גיל 18-19, דרך ללימודי ג’אז בברקלי ועד להשתקעות בברוקלין ניו יורק, שם היא חיה בשנים האחרונות, Vulture Prince הוא אלבום הפריצה של ארוג’ אפטאב. את האובדן והכאב שלה היא מתרגמת לשירים נשגבים שמרחפים בעדינות בתוך צלילי נבל, כינור וגיטרה אקוסטית. אחד האלבומים המנחמים של השנה האחרונה – אי של יציבות בתוך שנה כאוטית לא פחות מקודמתה.
Mohabbat | Last Night | Live KEXP
BADBADNOTGOOD – Talk Memory
XL
כבר כמה שנים טובות שג’אז זה מגני וההרכב הקנדי BADBADNOTGOOD, שהוקם בתחילת העשור הקודם, מסמל אולי יותר מכולם את הרוח הזו ואת החיבור של הג’אז להיפ-הופ ולמוזיקה אלקטרונית וההנגשה שלו לקהלים חדשים. חמש שנים אחרי האלבום הקודם שלהם ומינוס הקלידן שעזב אותם בדרך, BADBADNOTGOOD חזרו השנה עם אלבום חמישי. עם אורחים כמו Laraaji, Terrace Martin ואפילו המפיק והדי. ג’י Floating Points (שנפגוש כאן בהמשך), הם חזרו אל השורשים האינסטרומנטליים שלהם באלבום שמורכב יותר מאילתורים באולפן ונשמע כמו הדבר הכי פחות מופק שלהם. הגרובים המהודקים עדיין נוכחים ברגעים מסוימים אבל Talk Memory הוא יצירה חופשית ומאתגרת יותר מכל מה שהם עשו לפני והוא החגיגה הגדולה ביותר של השורשים הג’אזיים של ההרכב שלא אוהב לקרוא לעצמו הרכב ג’אז.
Cassandra Jenkins – An Overview On Phenomenal Nature
Ba Da Bing
ב-2019 דיוויד ברמן, מנהיג להקת Silver Jews, הפתיע את כולם אחרי הפסקה של עשר שנים. תחת השם Purple Mountains הוא הוציא אלבום קאמבק מצוין מלווה בחברי להקת Woods ומוזיקאים נוספים. כשהיוצרת קסנדרה ג’נקינס קיבלה הזמנה מברמן, אחד הגיבורים שלה, להתלוות אליו לסיבוב ההופעות היא הייתה מאושרת. היא למדה את השירים החדשים שלו במהירות והגיעה לחזרה ראשונה. ג’נקינס תיארה אותו כבחור חם ומצחיק שגרם לה להרגיש בבית ברגע. את ההמשך של הסיפור אתם אולי מכירים – דיוויד ברמן שם קץ לחייו שלושה ימים בלבד לפני תחילתו של סיבוב ההופעות המיוחל. כמו רבים, גם ג’נקינס הייתה בהלם. היא מצאה את עצמה עם המון זמן פנוי והחליטה להסתובב בעולם ולעכל את מה שקרה. התוצאה היא An Overview On Phenomenal Nature, אחד האלבומים הכי יפים ובטח הכי מיוחדים של 2021. ג’וש קאופמן (The National, Bob Weir, Bonny Light Horseman) שאמון על ההפקה שילב בפנים הקלטות שטח וסקסופון ולקח את הסאונד של ג’נקינס למקומות חלומיים, מעין פולק-גאז’י אמביינטי. Hard Drive הוא הקטע הכי מיוחד באלבום ואם צריך לבחור אז הוא גם שיר השנה שלי – עד כמה שאפשר לקרוא לו שיר כי הוא יותר תרגיל בנשימה או תרפיה במוזיקה. אז תעצמו את העיניים ואני אספור עד שלוש. קחו נשימה עמוקה ותספרו איתי. אחת, שתיים שלוש. אתם עוד כאן? לכו להאזין.
Cory Hanson – Pale Horse Rider
Drag City
ימי הקורונה נטולי ההופעות גרמו למוזיקאים לתקשר עם הקהל בדרכים שונות – רובם פנו אל הופעות רשת ולייבים בסושיאל, לעיתים כאלה שאפשרו אינטראקציה עם הקהל ויצרו אינטימיות מסוג אחר. קורי הנסון, הסולן של להקת Wand, הלך על משהו אחר. הוא בחר לקדם את אלבום הסולו השני שלו עם סדרת רשת ביזארית בשם Limited Hangout. עם פרצוף צבוע בוורוד וחליפה צהובה, שוטים של Uncle Sam רוקד בטבע, דייגים לבושים בחולצות של ספוטיפיי והפגזה של צבעים על המסך, Limited Hangout הוא יצור פסיכדלי שנראה ונשמע רחוק מהסאונד היותר אורגני של האלבום. הנסון סיפר בראיון שהוא בחר בכוונה לקדם את האלבום בדרך הומוריסטית, כזו שלא לוקחת את כל עניין הקידום יותר מדי ברצינות. Pale Horse Rider הוקלט באולפן ביתי מוקף בקקטוסים במדבר באזור ג’ושוע טרי בקליפורניה. מוזיקת הקאנטרי נמצאת בלב שלו אבל זה ממש לא אלבום קאנטרי – הוא מלא בצלילים אמביינטים ובמעין שכבה קודרת שנמתחת לאורכו. בין בריאן אינו לניל יאנג, בין פריימים של המדבר לאורות של לוס אנג’לס, עם המון מסתורין, פולקלור וקסם.
Pale Horse Rider | Angeles | Limited Hangout 1
Dave Harrington (ft. Chris Forsyth / Ryan Jewell / Spencer Zahn) – First Flight REDUX (Harrington Dub)
Algorithm Free
לפני שהקורונה השביתה את ההופעות החיות, כריס פורסיית’, אחד הגיטריסטים המצוינים שפועלים היום מתחת לרדאר, ארגן ג’אמים במועדון Nublu בניו יורק. הוא ניגן שם עם חברים ללהקה שלו The Solar Motel Band ומוזיקאים כמו חברי Garcia Peoples וריילי ווקר. ב-20 בספטמבר 2019 פורסיית’ אירח את המתופף רייאן ג’ול (שנפגוש כאן בהמשך), הבסיסט ספנסר זאן והמולטי-אינסטרומנטליסט והמפיק דייב הרינגטון, מי שהפתיע השנה בקאמבק כחצי מהצמד האלקטרוני, Darkside לצידו של ניקולס ג’אר. שנה אחרי, בספטמבר 2020, הג’אם הזה ראה אור באופן רשמי תחת השם First Flight ושנתיים אחרי הוא שוחרר שוב, הפעם בגרסה אחרת ומפתיעה. הרינגטון לקח את הג’אם הגולמי שאולתר במקום והרכיב אותו מחדש בגרסה אלקטרונית – עם סמפלים ולופים, תוספת של סינטיסייזרים, כלי הקשה, פדל סטיל גיטר וכלי נגינה טורקיים וצפון אפריקאיים שעל כולם הוא ניגן בעצמו. התוצאה היא אלבום חדש לגמרי שמהדק את הג’אמים מבלי לדרוס אותם והופך אותם לביטים של גרוב חריפים במיוחד.
Faye Webster – I Know I’m Funny Haha
Secretly Candian
“לא ידעתי שאני מסוגלת להיות שמחה עכשיו” – במילים האלו נפתח In a Good Way, הסינגל הראשון מהאלבום הרביעי של פיי וובסטר, יוצרת בת 24 מאטלנטה. Better Destruction, הסינגל השני, שיצא גם הוא ב-2020 כבר נכנס לרשימת שירי השנה המסורתית של ברק אובמה, זו שהזכירה לנו אז שהיו פעם שפיות וסטייל בבית הלבן. שנה וחודשיים אחרי הסינגל הראשון הגיע האלבום המלא, I Know I’m Funny Haha שממשיך את הוויב של שני הסינגלים האלה. השירה של פיי כל כך עצובה שאתה מרגיש לפעמים לא בנוח להמשיך להאזין, קחו לדוגמא שורה כמו There’s a difference between lonely and lonesome, but I’m both all the time. ואם תשאלו אותה חלק מהשירים באלבום אכן עצובים, אבל יש גם שירים שמחים, כאלה שנכתבו בשלב מאוחר יותר לאחר שהיא הכירה את בן זוגה והם העבירו את הסגר ב-2020 ביחד. וחלק מהיופי באלבום הזה הוא הטשטוש בין ההבחנות האלה. את המילים של פיי עוטפת מוזיקה כל כך נינוחה ורכה שקל לפספס אותה, אבל כשמעבירים אליה את הפוקוס מגלים שכבות של יופי ורגש ועבודת פדל סטיל גיטר מרהיבה – כזו שמוסיפה לאלבום ניחוח של קאנטרי מבלי לקחת אותו לשם. אחד השיאים הוא השיר הראשון שפיי כתבה לאלבום – “חלום על שחקן בייסבול”, סיפור על קראש אמיתי שהיה לה על שחקן בייסבול של נבחרת אטלנטה: “כל כך הרבה קורה. סבתא שלי מתה. ואני לא יכולה להירדם כי זו לא המיטה שלי. והוא אפילו לא יודע שהדברים האלה קיימים. איך התאהבתי במישהו שאני לא מכירה?”. אולי היא בכל זאת מצחיקה. חה חה
I Know I’m Funny Haha | Better Distractions | A Dream With a Baseball Player
Floating Points, Pharoah Sanders & The London Symphony Orchestra – Promises
Luaka Bop
מפגש פסגה של המפיק, המוזיקאי וה-DJ סם שפרד שהוא Floating Points, יחד עם הסקסופוניסט הגדול פרעה סנדרס שחגג לאחרונה 81, בליווי התזמורת הסימפונית של לונדון. אירוע נשגב וחד פעמי שכל ניסיון לתאר או לבאר אותו ייכשל. פשוט תצללו פנימה.
Helado Negro – Far In
4AD
2019 הייתה השנה של הלדו נגרו (“גלידה שחורה” בספרדית), שם הבמה של רוברטו קרלוס לאנג, בן להורים מהגרים מאקוודור שחי ויוצר בארצות הברית. אחרי עשור של יצירה ורגע לפני גיל 40 הוא פרץ עם האלבום השישי שלו, This Is How You Smile שהיה אחד מהאלבומים המדוברים והטובים של 2019. אחרי סיבוב הופעות עולמי, מגפה עולמית וחוזה חדש בלייבל המוערך 4AD, לאנג התחיל לחשב מסלול מחדש והחליט דווקא להוריד הילוך ולא להשתעבד להצלחה. הוא עזב את ברוקלין וניסה גם להתרחק מהמיתוג של השיר שלו מ-2015 Young, Latin and Proud ושל האלבום הקודם שעסק יותר בסוגיות של זהות. ההתכנסות והמבט פנימה, שהעניקו לאלבום החדש והכפול שלו את שמו – Far In, הולידו דווקא אלבום מזמין, קליל, כיפי ואפילו רקיד יותר, כזה שלא מתיימר לעמוד בציפיות של This Is How You Smile. או כמו שהוא שר ב-Gemini & Leo – “אנחנו יכולים לזוז בהילוך איטי, תראו אותי. אנחנו יכולים לקחת את הזמן באיזון קוסמי”.
Gemini and Leo | There Must Be A Song Like You | Wake Up Tomorrow
Jane Weaver – Flock
Fire
אחרי יותר משני עשורים של יצירה בשוליים ועשרה אלבומים, המוזיקאית הבריטית ג’יין וויבר הוציאה את האלבום שהיא תמיד חלמה ליצור. ה-DNA הקלאסי שלה עדיין כאן – מוזיקה אלקטרונית, רוק פסיכדלי והרבה קראוט-רוק, אבל בליבו, Flock הוא קודם כל אלבום פופ. עם שירים מפנקים ומדבקים שנעים בין דיסקו, Fאנק וגלאם, זה האלבום הכי קומוניקטיבי וכייפי של וויבר, שהגדירה אותו כגרסה הכי אמיתית של עצמה עד היום.
אגב, את העטיפה של האלבום עיצב בן זוגה של וויבר, המוזיקאי ה-DJ והמעצב הגרפי אנדי ווטל. וכל אחת מהקופסאות הצבעוניות על העטיפה נמכרו למאזינים מרוצים.
The Revolution Of Super Visions | Heartlow | Solarised
Jeffrey Silverstein – Torii Gates
Arrowhawk
אפשר לומר שברשימה הזו יש פחות פולק ואמריקנה מבדרך כלל. זה כנראה שילוב בין היצע האלבומים שראו אור השנה לבין האוזניים שלי, שגם נודדות יותר לסאונדים אחרים וגם מחפשות משהו אחר בתוך האמריקנה. האי.פי של ג’פרי סילברסטיין הצליח לקחת אותי לשם. סילברסטיין יוצר מוזיקה מתחת לרדאר כבר כמה שנים טובות לצד היותו מורה בפורטלנד, אורגון. בעבר הוא בעיקר הופיע כחלק מלהקות עד שהחליט לצאת לדרך עצמאית. האי.פי Torii Gates נקרא על שם השערים המסורתיים במקדשי שינטו ביפן, שמסמלים את הגבול שבין קודש לחול. הוא נפתח עם השאלה “מהי חוויה חוץ גופית?” – והתשובה לשאלה מתפיידת אל תוך 24 דקות מדיטטיביות של מוזיקת גיטרות קוסמית, מלאה בצלילי פדל סטיל גיטר שמימיים.
King Gizzard & the Lizard Wizard – Butterfly 3000
KGLW
לפעמים קשה לעמוד בקצב של הלטאות. הלהקה האוסטרלית שנוסדה במלבורן ב-2010 הספיקה להוציא 18 אלבומים בפחות מ-10 שנים, כולל שיא של חמישה אלבומים ב-2017 בלבד. בדרך הם נגעו כמעט בכל דבר אפשרי – מפסיכדליה עדינה וחולמנית ועד מטאל או הבלחות של ג’אז אתיופי. אתה יכול לעוף על אלבום אחד שלהם ולא להבין מה הם רוצים ממך בזה שאחריו. Butterfly 3000, האלבום היחיד שהם הוציאו השנה, הוא הדבר הכי קרוב של קינג גיזרד לקראוטרוק אבל כמו תמיד, עם הטוויסט המיוחד שלהם. הוא מלא בסינתיסייזרים, בגרוב עדין ובתחושה חלומית עם שירים שמתחברים זה לזה ועושים לשדרי רדיו חיים קשים.
Dreams | Shanghai | Catching Smoke
La Femme – Paradigmes
Born Bad
כשחברי להקת הפופ הפסיכדלי הצרפתית La Femme חזרו מסיבוב הופעות בארצות הברית הם סיכמו את החוויות שלהם בכמה שירים חדשים. אחד מהם הוא Cool Colorado, מעין יומן מסע שהוא מחווה למדינה הראשונה בארצות הברית שעשתה לגליזציה לקנאביס. כשקוראים את המילים בלבד (גם את אלו שכתובות בצרפתית) מגלים אוסף של קלישאות על החוויה האמריקאית שיכולות להסתכם ב-“איזה מגניב” ו-“איזו סטלה”. אבל במקרה של La Femme, אחד ההרכבים המצליחים היום בצרפת, זה רק חלק מהעניין. עם מוזיקה מרימה, מבטא מתוק, הומור, גרוב והרבה סליז – זה בדיוק מה שצריך. גם שיר כמו Nouvelle-Orléans רחוק מוזיקלית מהעיר שעליה הוא נכתב (לפחות בגרסת האלבום), אבל הוא חולק איתה את השמחה, את הקרנבל ואת הצבעים שהם הלב הפועם של La Femme.
Cool Colorado | Nouvelle-Orléans | Divine Créature
La Luz – La Luz
Hardly Art
הדבר שהכי מפתיע באלבום הרביעי של הטריו La Luz הוא הקרדיט על ההפקה. אם באלבומים הקודמים הן עבדו עם דן אורבך (The Black Keys) וטיי סיגל, שמות די מתבקשים שפועלים בעולמות הרוק של הלהקה, הפעם הן שינו כיוון. מי שלקח את התפקיד הוא אדריאן יאנג, שמזוהה יותר עם עולמות הסול והיפ-הופ ומי שחתום על סדרת האוספים Jazz Is Dead ביחד עם עלי שאהיד מוחמד מ-A Tribe Called Quest. הבחירה הזו לא רדיקלית כמו שהיא נשמעה לכמה מעריצי הלהקה בהתחלה כי בסופו של דבר, כשחוזרים לשורשים של לה לוז ושל אדריאן יאנג מגלים שם יותר דברים משותפים. הבחירה הזו גם לא שינתה את המוזיקה של לה לוז מהקצה אל הקצה. היסודות של הלהקה עדיין כאן – סרף רוק, הרמוניות קוליות, פסיכדליה ו-וויבים של לוס אנג’לס. יאנג פשוט הוסיף למוזיקה שלהן עוד אלמנטים וקישוטים קטנים, כאלה שלא בהכרח שמים אליהם לב מיד, אבל הם מוסיפים הרבה צבעים. אחרי כמעט עשור בשטח זה האלבום השלם והטוב ביותר של לה לוז.
In the Country | Here on Earth | I Won’t Hesitate
L’Eclair – Confusions
Bongo Joe
מקראוט-רוק דרך לייברי מיוזיק, אפרו-ביט ועד היפ-הופ, החבורה השוויצרית L’Eclair ממשיכה לייצר את הגרובים האינסטרומנטליים הכי טובים ששמעתי בשנים האחרונות.
Molly Lewis – The Forgotten Edge
Jagjaguwar
על פי מולי לואיס “שריקה היא הטֶרֶמין האנושי”. לואיס, ילידת אוסטרליה, חיה בשנים האחרונות בלוס אנג’לס ותורמת את כשרון השריקות שלה לתעשיית הקולנוע. The Forgotten Edge אי.פי הבכורה שלה שנמשך 17 דקות בלבד, נשמע כמו פסקול קצר לסרט שיצא בשנות השבעים המוקדמות, כמו הכלאה בין הצלילים שאניו מוריקונה כתב למערבוני ספגטי, לבין מוזיקת האקזוטיקה של לס בקסטר או מרטין דני. ומאחורי השריקות שלה נמצאת נבחרת מרשימה של מוזיקאים כמו ליאון מיקלס וחברים מהרכבי הסול-ג’אז-Fאנק The Dap Kings וה-Budos Band. בשנה שבה לטוס לחו”ל הייתה משימה מורכבת והכל מסביב הפך לקטן ולוקאלי המוזיקה של מולי לואיס היא כרטיס טיסה למקום האקזוטי והרחוק, שממילא לא יכולתם להגיע אליו בדרך אחרת.
Oceanic Feeling | The Forgotten Edge
Nala Sinephro – Space 1.8
WARP
אלבום הבכורה של Nala Sinephro הוא אחד הדברים המרעננים שיצאו בשנים האחרונות מסצנת הג’אז של לונדון. כמה מהשמות היותר מוכרים בסצנה הזו אפילו מתארחים כאן, כמו הסקסופוניסטים נובייה גרסיה ו-ג’יימס מוליסון מ-Ezra Collective והמתופף אדי היק מ-Sons of Kemet. וזה מרשים עוד יותר כשמגלים שנלה, נגנית נבל וסינתיסייזרים מודולריים ומפיקה, הקליטה אותו בגיל 22 בלבד. הג’אז הספירטואלי של אליס קולטריין ופרעה סנדרס נוכח ביסודות של האלבום, אך כמו בפרויקט של Floating Points וסנדרס שהוזכר קודם, גם Space 1.8 נמצא במפגש המיוחד של הג’אז והאמביינט, של האורגני והאלקטרוני. וגם כאן, המפגש הזה הוליד אלבום מדיטטיבי ומרפא שקיים מעבר לשפה.
Rose City Band – Earth Trip
Thrill Jockey
שלושה סיכומי שנה ברצף ש-Rose City Band בפנים ובצדק. מה שהתחיל ב-2019 עם אלבום די מסתורי ללא יחסי ציבור התגלה מהר מאוד כפרויקט צד מתגמל מאוד של ריפלי ג’ונסון, שעומד מאחורי הרכב הרוק הפסיכדלי Wooden Shjips וחצי מהצמד האלקטרוני Moon Duo. הפרויקט Rose City Band פונה יותר אל מחוזות הפולק והקאנטרי-רוק ועדיין שומר על הסאונד המיוחד שלו – עם גיטרות חשמליות נוזליות, שירה עדינה שנמצאת בתוך המיקס, מרחבים פתוחים ואווירה של מיקרו-דוזינג. ב-Earth Trip, האלבום השלישי שלו בתוך שלוש שנים, ג’ונסון אפילו מחובר יותר אל האדמה מהשניים הראשונים, עם שירים יותר אקוסטיים ואיטיים ונבחרת יפה של נגנים שכוללת את Sanae Yamada (שותפתו ל-Moon Duo), ברי ווקר (שמנגן על הפדל סטיל גיטר גם באלבום של ג’פרי סילברסטיין) וריאן ג’ול (שמתופף ב-First Flight) . ולמרות שחלק מהשירים נשמעים כמו כאלה שכבר שמענו – המוזיקה של ג’ונסון פשוט ממכרת ואני מוכן לחתום עכשיו על אלבום של Rose City Band כל שנה.
Shannon Lay – Geist
Sub Pop
הסיפור של שאנון ליי מתחיל בסצנת ה-Pאנק והגראג’ וממשיך באופן טבעי אך לא אינטואיטיבי אל עולמות הפולק. ב-2017 היא הוציאה את אלבום הסולו השני שלה, Living Water, בהפקתו של קווין מורבי ובלייבל שלו Mare (תת לייבל של Woodsist, הלייבל של האקסים שלו, להקת Woods). ארבע שנים אחרי וליי כבר פחות נשמעת כמו מקורות ההשראה שלה ויותר כמו עצמה. היסודות של האלבום הרביעי שלה הוקלטו באולפן של ג’רוויס טווניר מ-Woods – ולאחר מכן הם עברו תחת הרבה ידיים טובות – טיי סיגל (שליי חברה בהרכב שלו), סופייה ארוגוין (Wand), דווין הוף (שרון ואן אטן) ועוד. ולמרות הריחוק ותהליך העבודה הלא רומנטי שתואר כאן, Geist הוא יצירה שלמה ואינטימית – אפשר ממש לדמיין את כולם יושבים ביחד באולפן בשעות הקטנות של הלילה ומקליטים את השירים האלה. זה אלבום אורגני עם הרמוניות שמנקות את האבק מהנפש. וגם הרווחנו מחווה ל-Late Night של סיד בארט.
Rare to Wake | A Thread to Find
Steve Gunn – Other You
Matador
כשסטיב גאן הגיע להקליט את השירים החדשים שלו הוא לא הצליח לשיר אותם כמו שהוא דמיין וזה תסכל אותו. למפיק רוב שנאפף (אליוט סמית’, בק, קורט וייל) היה רעיון. הוא הקליט אותו, תיקן את השירה עם תוכנות סאונד ואז השמיע את ההקלטות האלה לגאן ועבד איתו על השירה עד שהוא נשמע כמו בהקלטה. התוצאה היא Other You, האלבום השישי של גאן והראשון שלו שהוקלט בלוס אנג’לס. והוויב של קליפורניה נוכח בכל רגע ופותח עוד יותר את המרחבים שנמצאים במוזיקה של גאן. בביקורת על האלבום במגזין פיצ’פורק נכתב שאם באלבומים הקודמים הגיטרה המושחזת של גאן הייתה נוכחת יותר בפרונט, הרי שבאלבום החדש היא הרבה יותר הרמונית עם המיקס והיא נמסה אל תוך המוזיקה עם שאר חברי הלהקה – גם כשהוא מנגן סולואים. מספיק להאזין לתנועה בתוך השיר Protection שנבנית כולה על שני אקורדים, כדי להכריז שוב שסטיב גאן הוא אחד הגיטריסטים הכי טובים שיש היום ושזה לא בא על חשבון איכות השירים שלו. אלבום אחרי אלבום, גם הפעם סטיב גאן עשה את זה ו-Other You עבורי הוא האלבום הכי טוב שלו מאז Way Out Weather.
Other You | Reflection | Protection
Tonstartssbandht – Petunia
Mexican Summer
האחים אנדי ואנדרו וויט יוצרים יחד תחת השם הבלתי אפשרי Tonstartssbandht. מאז שנוסדו ב-2007 הם ממשיכים את המסורת של להקות הג’אם האמריקאיות – מורשת שמבוססת על הופעות בלתי פוסקות ועל ג’אמים ארוכים ומאולתרים. אבל בניגוד לרוב להקות הג’אם שמתחברות בקו ישיר לגרייטפול דד, Tonstartssbandht הולכים בשבילים הצדדים עם מוזיקה יותר מינימליסטית ואינטימית ואתיקת DIY. אחרי למעלה מ-15 אלבומי אולפן שהיו משניים להופעות והוקלטו תוך כדי תנועה בזמן פנוי בדרכים, הם חזרו השנה עם יצירה הרבה יותר מגובשת. כמעט כל שירי האלבום נכתבו והוקלטו באורלנדו פלורידה, עיר הולדתם של האחים ווקר כשהבידוד והיעדר ההופעות אפשרו להם להקדיש יותר תשומת לב לתהליך העבודה באולפן. התוצאה היא Petunia, האלבום הראשון של Tonstartssbandht שהוקלט במקום אחד, בצורה ממוקדת ורצופה. אלבום מצוין שמצליח בעת ובעונה אחת להישמע מינימליסטי ועשיר, רך ונוקשה, כבד ואוורירי, להישאר במקום ולדהור קדימה, להיות מהודק אבל גם לשמור על הרוח החופשית של הג’אם.
Vanishing Twin – Ookii Gekkou
Fire
ב-The Age of Immunology, האלבום הקודם של Vanishing Twin שראה אור ב-2019, הם הצליחו לנווט בטבעיות בין הסאונדים הפסיכדלים והנסיוניים שלהם לבין שירים קליטים כמו Magician’s Success. שנתיים אחרי, באלבום השלישי Ookii Gekkou, הם בחרו להישאר יותר באזורים הפסיכדלים והמג’ומג’מים באופן שמזכיר את הסאונד של שלהם בתחילת הדרך. עם התופים הדומיננטים של ולנטינה מגלטי, מי שניגנה בין היתר עם אירמין שמידט מ-Can, ועם הופעת אורח של לטישיה סדייר מ-Stereolab, נראה ש-Vanishing Twin הם עדיין אחת הלהקות המיוחדות בשטח. Ookii Gekkou שומר על הסאונד הייחודי שלהם ועל התמהיל בין פסיכדליה עדינה ומרחפת ל-Fאנק אינטנסיבי ומסוייט שלא מאפשר לשייך אותם לשום מחנה, או כמו שהסולנית והגיטריסטית של ההרכב קטי לוקאס אמרה בראיון: “Vanishing Twin הוא תרגיל ביצירת מיתולוגיה חדשה”.
Big Moonlight (Ookii Gekkou) | Phase One Million
שירים בודדים שאהבתי במיוחד
Altin Gün – Kısasa Kısas
Big Thief – Change
Brijean – Ocean
Darkside – The Limit
Kit Sebastian – Elegy for Love
Lightning Bug – The Return
LoneLady – Fear Colours
Midnight Sister – Satellite
Pearl Charles – Only for Tonight
Spiritualized – Always Together With You
Still Corners – Static
The War on Drugs – Victim
Tobacco City – Never on My Mind
Wau Wau Collectif – Mouhamodou Lo and His Children
The Weather Station – Atlantic
שירים של אחרים
Angel Olsen – Safety Dance
אנג’ל אולסן לקחה שיר שיצא בשנות ה-80 והפכה אותו לאייטיז על אמת. לרקוד בהילוך איטי.
Bitchin Bajas – Switched On Ra
פרויקט הצד של קופר קריין מלהקת Cave באלבום מחווה לסן רא עם מלא סינתיסייזרים.
Bria – Country Covers Vol. 1
הצמד האמריקאי Bria באי.פי של מחוות קאנטרי אפלוליות. הוא נפתח עם שיר הנושא בהשראת הביצוע של קרן דלטון ל-Green Rocky Road וממשיך עם מחוות לשמות צפויים כמו Waylon Jenning, פחות צפויים כמו ג’ון קייל, וביצוע ל-Fruits of My Labour של מלכת האמריקנה לוסידנה ווילאמס, שיר שזכה בשנה האחרונה למחוות נוספות של Waxahatchee ושל Rostam מ-Vampire Weekend.
GospelbeacH – Albatros Baby
גוספלביץ’ שלפו שיר גלאם-רוק מ-1973, אחד משני השירים בלבד שהלהקה הבריטית Chunky שחררה. עם אקסטרה פאזים הם הפכו אותו לשיר נסיעות מדבק במיוחד באווירת T-Rex.
Green-House – Peace Piece
המוזיקאית אוליב ארדיזוני, שמקליטה תחת השם Green-House מבצעת Peace Piece שביל אוונס כתב והקליט ב-1958 – אחד מקטעי הפסנתר הכי יפים בעולם.
Helado Negro – Sound and Vision
פגשנו כאן קודם את הלדו נגרו. הביצוע המצוין שלו ל-Sound and Vision של דיוויד בואי היה יכול להשתלב בקלות ובטבעיות ב-Far In שהוא הוציא השנה.
Kurt Vile – Run Run Run
אלבום המחווה לבננה של הוולווט אנדרגראונד התהדר בשמות גדולים כמו מייקל סטייפ, איגי פופ ו-St. Vincent, אבל ברוב הזמן הוא נשמע כמו השאלה הראשונה שעולה בראש כששומעים על פרויקט כזה – בשביל מה צריך אותו? לגעת בקלאסיקות כאלה זה כמו לשחק באש, ובין שלל הקאברים מי שהצליח לשלוט באש הוא קורט וייל שלקח את הסאונד הגולמי של Run Run Run וניפח אותו בפאזים ובגרוב.
Lucinda Williams – Save Yourself
11 שנים אחרי שאלבום הבכורה שלה Epic יצא, שרון אטן גייסה מוזיקאים כמו פיונה אפל וקורטני ברנט לבצע את שירי האלבום. אחד מרגעי השיא הוא הביצוע האיטי והמלוכלך של לוסינדה ווילאמס ל-Save Yourself. שרון ואן אטן כתבה למגזין הרולינג סטון שהיא הקשיבה בדמעות לביצוע הזה: How does one express waking up from a dream and the feeling that a legend in your eyes is connecting with your music? Not many get to see and hear it happen.
Mapache – 3
הצמד Mapache חבר למוזיקאי ולמפיק דן הורן (ג’ונתן ווילסון, קאס מקומבס, Circles Around the Sun ועוד מלא) לאלבום שלם של מחוות לשירים של מוזיקאים מוכרים כמו סטיבי וונדר והביץ’ בויז, לחברים כמו אללה לאס, לשמות פחות מוכרים כמו Babe Rainbow ואפילו לשיר אחד של Sade.
Polo & Pan – Ani Kuni
כן, זה קאבר. הצמד הצרפתי פולו אנד פאן לקחו שיר ילדים ישן של העמים הילידיים של אמריקה שהם גדלו עליו, והפכו אותו משיר ערש למסיבה. עם מקהלה שמורכבת מחברים ובני משפחה וקליפ אנימציה צבעוני ברוח של רחוב שומשום פוגש את צוללת צהובה הם יצרו את אחד השירים הכיפיים של השנה הזו.
Waxahatchee – Fruits of My Labor
בגרסה המורחבת לאלבום המצוין של Saint Cloud, שהיה אחד מאלבומי השנה שלי בשנה שעברה, קייטי קראצ’פילד שהיא Waxahatchee מבצעת שלוש מחוות. לדולי פרטון, ברוס ספריגנסטין וגם לאחד השירים היפים של לוסינדה ווילאמס.
תודה רבה על סיכום מושקע ומעניין…
תודה על סיכום מושקע ומעניין… תודה גם על אחלה תוכנית, אני רוכב לאורך כל השנה ומתענג…
תודה תודה תודה!