מלך האסיד של שנות השישים

לפני כמה שבועות סיימתי לקרוא את הספר Owsley and Me: My LSD Family, מאת רוני גיסן סטנלי, מי שהייתה זוגתו של אוסלי סטנלי שכונה “הדב” והיה יצרן ומפיץ ה- LSD הגדול של שנות השישים והסאונדמן והפטרון של הגרייטפול דד בתחילת דרכם. ספרה של גיסן עובר דרך התחנות המוכרות בסיפור של שנות השישים – מקן קיזי ומבחני האסיד, אל טימותי לירי, פסטיבל מונטריי, וודסטוק והאסון בפסטיבל אולטמונט, ומציג נקודת מבט כנה ואישית שמזכירה לעיתים גם את הרגעים הפחות יפים שהיו שם. גיסן פגשה את אוסלי בברקלי ב- 65, הצטרפה אליו לייצור ה- LSD ומצאה את עצמה במשולש אוהבים ביחד עם הכימאית מליסה קרגיל (שהייתה גם זוגתו של ג’ק קסידי מהג’פרסון אירפליין במקביל). למרות שהיא נושאת את שם משפחתו הם מעולם לא נישאו אך הביאו לעולם ילד. אוסלי מת ב- 2011 בתאונת דרכים באוסטרליה שם הוא גר מאמצע שנות ה- 70. מעטים מכירים את שמו, אך קשה לדמיין כיצד היו נראות או נשמעות שנות השישים ללא אוסלי, שיספק את הכלים ואת הדלק היצירתי לאמנים רבים. השבוע מלאו 5 שנים למותו.

אז מי היה אוסלי סטנלי?

קודם כל, מישהו שכנראה לא היית רוצה להיכנס איתו לוויכוח, מישהו שתמיד הייתה לו תשובה בשרוול לכל דבר. הוא היה אוטודידקט שבלע ספרים – גיסן אף סיפרה שראתה אותו כמה פעמים שוכב על הרצפה עם שני ספרים פתוחים כשהוא קורא בהם במקביל. הוא למד בלט מה שלא כל כך הסתדר עם המראה הקשוח שלו, גידל ינשוף בבית והחל לדבר על התחממות גלובאלית לפני שהנושא הגיע לתודעה הציבורית. הוא נמנע מאכילת ירקות ופחמימות והיה קרינבור מושבע שהטיף לדיאטת בשר שאותה הוא כינה “דיאטת האדם הפרימיטיבי”. את הכינוי “Bear” הוא קיבל בגלל שער החזה שלו שצמח בגיל צעיר.

עשה-זאת-בעצמך

ב- 1964 הוא התנסה לראשונה בל.ס.ד שהגיע ממעבדות סנדוז בשוויץ (במקום שהומצא הל.ס.ד לראשונה על ידי ד”ר אלברט הופמן) באותו שבוע הוא גם שמע לראשונה את הביטלס – שתי חוויות מכוננות עבורו. ביחד עם חברתו הכימאית, מליסה קרגיל, הם החליטו לנסות לייצר לבד ל.ס.ד ולאחר כמה שבועות של נבירה בספריה של ברקלי, אוסלי כבר היה מוכן לצאת לדרך. בשנות השישים רקח אוסלי במעבדות בייתיות למעלה ממליון טיפות LSD שנחשב לחומר הטהור והטוב ביותר שניתן היה להשיג באותם ימים. וזה הזמן לציין שבתחילת הדרך, ל.ס.ד עדיין היה חוקי ואוסלי לא היה צריך להסתתר. גם בסוף שנת 66, לאחר שהוצא החומר מחוץ לחוק המשיך אוסלי לייצר. כסף ממש לא היה המניע העיקרי כאן, אלא תחושת שליחות והאמונה שרווחה בקרב רבים בתנועת הנגד בשנות השישים, לפיה ל.ס.ד הוא חומר מהפכני שמעודד יצירתיות ומשחרר את התודעה מכבליה. ולדבריו של אוסלי, ממילא היה קשה לייצר קצת מהחומר הזה. לפסטיבל מונטריי שהתקיים בקיץ 67 הוא הגיע עם למעלה ממאה אלף טבליות שנקראו Monterey Purple (שלושה חודשים אחרי שיצא Purple Haze של הנדריקס) וחולקו בחינם למשתתפים באירוע. התוצאה הייתה חוויה קולקטיבית שבה כמעט כולם (כנראה חוץ מראווי שנקר) לקחו ל.ס.ד. את אחד מהצלמים שהגיעו מאנגליה הוא צייד בכמה מנות לדרך חזרה הביתה בתנאי שיעביר אותן לביטלס. גם בוודסטוק הוא תואר כמי שהסתובב וחילק ל.ס.ד לכל מי שרצה, ואת אלו שסרבו לקחת הוא ניסה לשכנע. ה- FBI כמובן עקב אחריו ובסוף 67 הוא נעצר עם חומר בשווי של 11 מיליון דולר – מעצר ה-ל.ס.ד הגדול ביותר בימים אלו. הוא שוחרר בערבות ובהמשך ריצה שנתיים בבית הסוהר, בזמן הזה ילדה גיסן את בנם המשותף ועבדה אצל הגרייטפול דד.

אוסלי והדד

אוסלי התאהב מיד בגרייטפול דד. “מעולם לא שמעתי משהו כזה” כך הוא תיאר את המפגש הראשון שלו איתם ב- Acid Test בדצבמבר 1965 ב-Muir Beach בקליפורניה. באותו ערב הוא האמין שהגרייטפול דד הולכים להיות גדולים יותר מהביטלס והחליט לקחת אותם תחת חסותו (אגב, נוכחים אחרים באירוע העידו שהם ככל הנראה ניגנו רק כמה דקות). בתחילת דרכם של הדד, כשלא היה להם גרוש, אוסלי היה הפטרון של הלהקה. הוא דאג להם לקורת גג, שילם את החשבונות, צייד אותם במערכת סאונד ובאספקה בלתי מוגבלת של ל.ס.ד וגם היה אחראי גם על תזונתם. ביל קרויצמן, אחד משני מתופפי הלהקה, סיפר באוטוביוגרפיה החדשה שלו, Deal, שבתקופה מסוימת כל מה שהיה במקרר שלהם זו חתיכת בשר ענקית, ובכל פעם שהם רצו לאכול הם היו צריכים לחתוך לעצמם נתח עם סכין מצ’וקמק.

בהמשך החליט אוסלי להתלוות אל הדד כסאונדמן ולהפוך את ההופעות החיות שלהם למעבדת הסאונד שלו. לפי פיל לש, בסיסט הלהקה, הוא זה ששיכנע אותם לתעד את ההופעות. בהופעות שהקליט הוא פיתח טכניקת הקלטה שהסתמכה רק על שינוי במיקום המיקרופונים ולא על מניפולציה באמצעות האקולייזר. הפרפקציוניזם שלו בנוגע לסאונד גרמו לכך שלא מעט הופעות של הדד התעכבו עד שהוא הגיע לסאונד שריצה אותו, גם אם הקהל היה צריך לחכות עוד שעתיים.

אוסלי חתום על האיקון המזוהה ביותר עם הדד – הגולגולת עם הברק שלימים נקראה Steal Your Face ונוצר רק בשביל לסמן את ציוד הסאונד של הדד כדי שיוכלו לזהות אותו באירועים שבהם השתתפו מוזיקאים נוספים. ב- 1974 התגשם חזון הסאונד הגדול ביותר שהיה לאוסלי בדמות חומת הסאונד של הגרייטפול דד, מערכת הסאונד האימתנית ביותר לזמנה שעוצבה באופן אישי כדי לספק ללהקה סאונד חזק ונקי ככל הניתן. הרעיון הזה התבשל במוחו של אוסלי במשך שנים. לאחר שיחות רבות עם אנשי סאונד הוא האמין שהם יוכלו לבנות מערכת משולבת שבה כל כלי נגינה זוכה להגברה ישירה והמערכת כולה ניצבת מאחורי הלהקה ובכך מבטלת את הצורך במוניטורים – הלהקה והקהל מקבלים את אותו הסאונד. הפרויקט הזה, שאפשר לקרוא עליו בהרחבה כאן, נמשך שנה אחת בלבד, אבל הוא מסמל את היצירתיות והעצמאות שהביאו איתם אנשים כמו אוסלי אל הדד ואת הרוח החופשית של הלהקה שאפשרה לו ולאנשי צוות נוספים להתנסות ולבטא את עצמם.

ההקלטות של אוסלי

עוד לפני החומה, מערכת הסאונד של אוסלי הגיעה אל הקהל הרחב במועדון ה”קרוסלה” (Carousel Ballroom) בסן פרנסיסקו. אוסלי העביר לשם חלק מציוד הסאונד שלו לקראת אחת מההופעות המפורסמות שהתקיימה בתחילת הדרך של הדד בוולנטיין של 68 ואף שודרה לייב ברדיו (ב- 2009 היא ראתה אור בהוצאה רשמית בסדרת ההופעות Road Trips). לאחר אותה הופעה ישבו בחדר האמנים חברי הדד, ג’פרסון אירפליין, Quicksilver Messenger Service וה- Big Brother ודנו באפשרות להשכיר את המקום ולהפוך אותו למועדון הבית שלהם. אוסלי מיד נדלק על הרעיון והכריז שהוא ידאג לסאונד. זמן קצר לאחר מכן הוא העביר לשם את כל הציוד שלו ורישת את המקום לקראת ההשקה במרץ 68. הניסוי המוזיקלי-קולקטיבי הזה לא החזיק זמן רב ותוך חצי שנה והפסדים כספיים הוא הסתיים. אוסלי לא הסכים להשקיע עוד כסף מלבד תרומתו לסאונד מכיוון שהוא היה צריך לדאוג לענייניו המשפטיים, ומי שהשתלט על המקום היה האמרגן האגדי ביל גראהם שכבר שלט בסצנה האלטרנטיבית של חיי הלילה בסן פרנסיסקו עם הווינטרלנד וה- Avalon. את הקרוסלה הוא הפך ל- Fillmore West המפורסם (במקום הפילמור אודיטוריום) ואפשר לאוסלי להשאיר את הציוד שלו שם. למרבה האירוניה, הכוונה המקורית של אוסלי והחברים הייתה להציב קונטרה לגראהם ולנהל מקום עם הופעות חינאמיות וערבי ג’אם.

אוסלי השתדל לתעד כל מה שעבר דרך מערכת הסאונד שלו ומלבד הגרייטפול דד והחברים מסן פרנסיסקו הוא הקליט אמנים רבים. בארכיון שלו נמצאים למעלה מ- 1300 הופעות של אמנים כמו מיילס דיוויס, ג’וני קאש, פליטווד מק, האחים אולמן, ד”ר ג’ון, צ’אק ברי ואחרים. לאחר מותו הקימו בני משפחתו קרן שבימים אלה מנסה לגייס כספים לשימור ההקלטות ולדיגיטציה שלהן.

יש כמובן עוד סיפורים רבים על אוסלי ועל מאחורי הקלעים של הגרייטפול דד – שילוב נפיץ של רוקנ’רול ופונץ’ או קפה שנשארו ללא השגחה. על חלקם נרחיב בתכנית הקרובה של מצב טיסה ביום שלישי הקרוב (15.3). השעה הראשונה של התכנית תוקדש לאוסלי.