ב-1973 הבירדס התאחדו עם חברי ההרכב המקורי, ביניהם ג’ין קלארק, דיוויד קרוסבי ורוג’ר מקגווין. זו הייתה הפעם הראשונה שהם ניגנו ביחד מאז 1966 והציפיות מהאיחוד של אחת הלהקות האמריקאיות הגדולות והחשובות של שנות השישים היו גבוהות. אבל כשאלבום הקאמבק שלהם יצא, הוא זכה לביקורות קשות – במגזין הרולינג סטון כתבו עליו שזה אחד האלבומים המשעממים של השנה ושהקסם של הלהקה התפוגג. ויחד עם זאת, המבקרים כן בחרו לשבח את ג’ין קלארק כמי שהציל את האלבום בזכות שני השירים שהוא כתב ובזכות השירה שלו בשתי המחוות לניל יאנג. זה הוביל את דיוויד גפן, הבעלים של הלייבל Asylum, שבו יצא האלבום של הבירדס, לשים את הז’יטונים על קלארק. עד כדי כך שהוא העניק לו תקציב של 100 אלף דולר לאלבום – סכום עצום באותם ימים.
בשלב הזה ג’ין קלארק כבר היה אחרי יותר מעשור של פעילות – הוא הוציא אלבומי סולו והיה חלוץ של קאנטרי רוק בזכות שיתופי הפעולה שלו עם נגן הבנג’ו דאג דילארד. ולמרות שמבקרי מוזיקה ומוזיקאים העריצו אותו, הוא לא זכה להצלחה כמו שהייתה לו בתחילת הדרך עם הבירדס. באותם ימים הוא בחר להתרחק מחיי הרוקנ’רול והסמים בלוס אנג’לס ועבר לגור במחוז מנדוסינו בקליפורניה. עם אישה ושני ילדים, בבית מבודד שמשקיף על האוקיינוס השקט והרבה זמן פנוי להרהר, הוא התחיל לכתוב שירים חדשים. 16 מוזיקאים ו-8 זמרות וזמרי ליווי לקחו חלק בהקלטות של האלבום שלא נשמע כמו שום דבר שקלארק עשה לפני כן. הטקסטים הרוחניים התחברו אל הפקה שהייתה מעין תשובה לבריאן וילסון ולחומת הסאונד של פיל ספקטור, עם שכבות על גבי שכבות של צלילים ומקהלות גוספל שיצרו הרמוניות שמיימיות והולידו אלבום נשגב.
כשדיוויד גפן שמע את No Other הוא רתח מזעם. הוא לא הבין איך כל הכסף שהוא השקיע הוליד אלבום שיש בו רק שמונה שירים ושאף אחד מהם לא יכול להפוך ללהיט. גפן עצר את הקידום של האלבום, ללא תקציב לסיבוב הופעות שילווה אותו, עד שבסופו של דבר בלייבל הפסיקו להדפיס אותו. זה היה כישלון צורב שקלארק מעולם לא התאושש ממנו עד למותו ב-1991 בגיל 46 בלבד. בינתיים, No Other זכה למעמד של אלבום קאלט, ליצירת מופת שצברה קהל נאמן שכלל גם מוזיקאים צעירים. מ-This Mortal Coil שהקליטו מחווה לאחד משירי האלבום כבר בשנות השמונים ועד למופע מחווה מיוחד ב-2014 של סופרגרופ בהשתתפות מוזיקאים מ-Beach House, Fleet Foxes, גריזלי בר ועוד.
במלאת 50 שנה ל-No Other, אורי ב”ש ואני הקדשנו תוכנית מיוחדת לאלבום ולסיפור של ג’ין קלארק – הציפור שעפה לבד.
