מצב טיסה הוקדשה אמש לפסטיבל גרין מן בווילס ולהופעות שראיתי שם בשבוע שהעברנו בלונדון אחרי הפסטיבל. פסטיבל גרין מן התקיים השנה בפעם ה-16 בווילס בפארק Brecon Beacons כארבע שעות נסיעה ממרכז לונדון וזו הפעם השנייה שאני מגיע אליו. למטה הדבקתי את הפוסטים שפרסמתי בפייסבוק במהלך הפסטיבל ואחריו.
Tracklist:
1. Public Service Broadcasting – GO!
2. Junita Stein – Stargazer
3. Marlon Williams – Come to Me
4. King Tuff – Ultraviolet
5. King Gizzard & The Lizard Wizard – Rattlesnake
6. Jim Ghedi – Cwn Elan
7. Nubya Garcia – Lost Kingdoms
8. Joe Armon Jones – Almost Went Too Far
9. Bo Ningen – DaDaDa
10. Phoebe Bridgers – Funeral
11. A Hawk and a Hacksaw – The Magic Spring
12. Snapped Ankles – Jonny Guitar Calling Gosta Berlin
13. Curtis Harding – Wednesday Morning Atonement
14. Kevin Morby – Destroyer
15. Kevin Morby – Dorothy
16. The Black Angels – Currency
17. The War on Drugs – Pain
18. The Brian Jonestown Massacre – Anenome
19. Haley Heynderickx – The Bug Collector
20. Shannon Lay – Recording 15
21. Kevin Morby & Waxahatchee – The Dark Don’t Hide It
22. Richard Thompson – Wall of Death
22. Public Service Broadcasting – Take Me Home
Public Service Broadcasting | גרין מן – ערב ראשון 16.8.2018
איזה סיפתח! את Public Service Broadcasting השמעתי בתכנית השנייה של ״תנודות״ עם המירוץ לחלל שהם הוציאו ב-2015 שמשלב מלא דיווחים תקשורתיים ונאומים סביב הסיפור של המירוץ לחלל בין ארה״ב לברית המועצות. ולמרות שידעתי שאתפוס את ההופעה פה ב-Greenman, לא בדקתי איך כל הדבר הזה נראה בלייב וזו הייתה חתיכת הפתעה!
תפאורה מושקעת, VJ שמנגן עם הלהקה על הבמה ושותל מלא קטעי ארכיון, סאונד מדויק של מוזיקה אלקטרונית שעוברת למטאל, קראוטרוק, בנג׳ו אחד שאיכשהו מצליח להשתלב באופן טבעי בסיפור, ושלושה נשפנים שעולים ויורדים לגיחות קצרות אך מרהיבות ומרימות עם סיום Fאנקי במיוחד עם אסטרונאוטים רוקדים על הבמה. השידור הציבורי שלכם ובשבילכם.
*תוספת: ההופעה הסתיימה עם השיר שחותם את האלבום האחרון של PSB שהוקלט בווילס ועוסק במכרות של ווילס. לבמה עלתה מקהלה של בערך 30 גברים לבצע את Take Me Home.
קינג טאף – גרין מן – יום ראשון 17.8.2018
כש-King Tuff התחיל לנגן ישר חשבתי על ד״ר ג׳ון. משהו בשירה ובוויב הזכיר לי אותו. וכשהגיע ל-Ultraviolet, אחד השירים הטובים באלבום שהוא הוציא השנה, כבר ממש שמעתי את Walk on Guilded Splinters – פחות וודו יותר גלאם.
קינג גיזרד אנד דה ליזאד וויזרד – גרין מן – יום ראשון 17.8.2018
שיא חדש במנוסה למרחקים קצרים: חצי דקה לתוך ההופעה של King Gizzard & The Lizard Wizard וכבר נזרקתי 50 מטר אחורה מהשורות הראשונות. הלטאות ניגנו ללא רחמים וללא שום זכר לצדדים הרכים והיותר היפים שלהם. רק אחרי שעה אינטנסיבית ללא הפסקה הם עצרו לרגע ואז ניגנו את River שהוא סוג של טייק על Take Five. מישהו הניף שלט של Peace מאולתר מחישוק עם בקבוקי שתיה, בסוף ההופעה כבר לא נשאר ממנו הרבה – לא עושים שלום עם לטאות.
גרין מן – יום שני 18.8.2018
בלילה השני כבר ישנים טוב יותר. מתחילים בצהריים בבמה הקטנה – מתחם שמוקף בחומה, עם הגיטריסט ג׳ים גדי שהוציא השנה את האלבום ״המנון לארץ עתיקה״. הוא אומר שזו הפעם הראשונה שהוא מופיע עם הרכב כזה של חמישה נגנים – גיטרות, קונטרה בס, תופים, כינור, הרמוניום וכלי נשיפה. אחרי יום די אפור השמש יצאה ורוב הקהל שרוע על הדשא, חלק עוד מתאוששים ממתקפת הלטאות שהייתה אתמול. הלהקה של גדי מנגנת פולק בריטי מרגיע ששולח אותי לרגעים אל הפנטנגל ולפעמים אפילו אל Rock Bottom של רוברט וויאט. ההרמוניום שולח דרונים מרפאים. אפשר להתחיל את היום.
משם אל הבמה המרכזית. אחרי שפורסם הליינאפ של הפסטיבל קצת התבאסתי מזה שאין כמעט ביטוי לכל מה שקורה בג׳אז בלונדון, ועוד אחרי שנה כזו ואחרי שבשנה שעברה The Comet is Coming נתנו כאן הופעה פסיכית. בסופו של דבר אחרי ביטול של אחת הלהקות צרפו לליינאפ את הסקסופוניסטית נוביה גרסיה שהביאה איתה מלא גוד וייבס. כשהיא לא נושפת היא בעיקר רוקדת ועפה על הנגנים, במיוחד על הקלידן – עוד הפתעה – ג׳ו ארמון ג׳ונס שמנגן ב-Ezra Collective וגם הוציא השנה את אלבום הבכורה שלו. הוא יוצא לכמה סולואיים אדירים ומדי פעם גונב את ההצגה, אבל גרסיה מנצחת על הכל.
מתחם שלישי, Far Out. בכלל לא תכננתי להגיע לכאן היום. יש כל כך הרבה הופעות שסימנתי לראות, חלקן אפילו מתנגשות, כך שללכת להופעה שאני לא מכיר זו לרוב פריוולגיה. אתמול פגשתי בחור מדרום אפריקה, התחלנו לדבר אחרי שראיתי מלא פאצ׳ים של הדד על הג׳קט שלו. הוא אמר לי שאני חייב לראות את הלהקה היפנית Bo Ningen. לא שמעתי אותם לפני אבל אני מאמין לדד הדס. לבמה עלו ארבע נשים יפניות עם שיער ארוך מאוד, עד שהסתכלתי טוב וראיתי שיש שם כנראה אישה אחת. בכל מקרה, כמיטב המסורת היפנית זו הייתה חוויה קיצונית ואינטנסיבית מאוד, כזו שלרגעים גרמה לקינג גיזרד להישמע כמו להקת חתונות.
עכשיו נחים בערב יש שועלים.
גרין מן – יום אחרון 19.8.2018
היום השלישי והאחרון היה אמור להיות גשום במיוחד לפי כל תחזית שניסינו להתכחש אליה. אבל בסוף קיבלנו יום שמשי אפילו יותר מהקודמים, מה שהפך את הפסטיבל הזה ליבש ביותר מזה שנים. שלוש ההופעות האחרונות שראינו היו חלק מההתנגשויות של היום האחרון. המלאכים השחורים התחילו את הערב עם מתקפת סאונד שהרעידה את כל האיברים בגוף. אני אוהב את זה שהמתופפת שלהם לא נמצאת מאחורי שאר הנגנים אלא בקדמת הבמה וכל מכה שלה זו הצלפה. החומרים מהאלבום האחרון שלהם נשמעים מעולה בלייב – לכו לראות אותם במטאור. משם רצנו לבמה המרכזית להופעה האחרונה של הפסטיבל, The War on Drugs. הפעם האחרונה שהם הופיעו כאן הייתה לפני 10 שנים והם חזרו השנה כהדליינרים. ההופעה שלהם טובה וסוחפת יותר מ-Fleet Foxes שאותם ראינו יום קודם ופשוט המשכנו הלאה אחרי כמה שירים. אבל בשלב מסויים בערך אחרי חצי מהסט התחילו הרהורי כפירה. הכל היה פשוט מושלם ומדויק מדי, אז עזבנו באמצע להתלכלך עוד קצת עם מי שלא נלחמים בסמים – The Brian Jonestown Massacre – הגרוב בלב!
היילי הנדריקס | Chats Palace | 21.8.2018
את ההופעה של היילי הנדריקס בגרין מן פספסתי כדי לראות את Follakzoid בהופעה שגם הם וגם אנחנו נעדיף לשכוח. זה היה ויתור מחושב כי כבר דאגתי לכרטיסים להופעה שלה אמש בלונדון. לפני ההופעה ישבנו עם החברה אליס ושותפיה לעבודה בלייבלים Earth ו- Fire באזור שהפך לדבריהם למקום מפלט של היפסטרים שכבר הרגישו חנוקים בשורדיץ׳. ההופעה הייתה במועדון קטן לא רחוק משם ואחרי כמה דקות בפנים הגענו למסקנה שבין אם אתה מאמין בהתחממות גלובלית ובין אם לא, אתה לא יכול לשים 200 איש במתחם סגור בלי שום איוורור או מיזוג. גם היילי הבינה את זה.
בתחילת ההופעה היא סיפרה כמה היא מתרגשת להופיע כאן וכמה זה מלחיץ להופיע לבד בלי הלהקה שלה. היא ניגנה על גיטרת 12 מיתרים אקוסטית ופתחה עם The Bug Collector מתוך אלבום הבכורה שלה I Need to Start a Garden שיצא השנה. על יד שמאל שלה עדיין נמצא הצמיד מגרין מן. כבר בשיר השני היא שאלה אם מישהו בקהל יכול לזרוק לה מגבת או סתם חולצה והעור שלה הבריק מזיעה. החום הפך לנושא של הערב – היילי הודתה לכל מי שנמצא איתה למרות התנאים, ביקשה ממישהו לפתוח את הדלת של יציאת החירום רק כדי שייכנס קצת אוויר, התנצלה על כך שהיא מזיעה באצבעות ולא תמיד מדייקת ושרה בעיינים עצומות כי גם לשם הזיעה הגיעה. וכל זה נעשה עם המון חן, הומור ומבוכה בין השירים, שכבשו מיד את כל מי שהיה שם. באחת הפעמים שהיא עצרה לכוון היא ביקשה מהקהל פשוט להתחיל לדבר עם מישהו שהם לא מכירים שנמצא לידם, זה היה רגע יפה שהצליח לשבור את המבוכה של הכיוון. לקראת סוף ההופעה התחילה לפעול אזעקה, זה לא היה רכב מבחוץ וגם לא גלאי עשן, הברמן אמר שזה בגלל החום. אנשים כבר היו רטובים לגמרי אבל חוץ מכמה שנטשו הרוב עמדו שם והקשיבו. היילי אמרה שלכל מי שהגיע הערב יש שלושה דברים במשותף: אהבה גדולה למוזיקה, שחם לנו מאוד ושכולנו הולכים למות.
קווין מורבי | Scala | 22.8.2018
קווין מורבי I’m in love, love, love, love. זו בכלל לא הייתה התלבטות אם לקנות כרטיסים להופעה נוספת של מורבי אחרי גרין מן כי הוא אחד הדברים הכי טובים שיש היום! בגרין מן הוא נתן סט של שעה לקהל שמורכב מן הסתם גם מכאלה שלא בהכרח הגיעו לשמוע אותו ואמש ב- Scala בלונדון זו כבר הייתה הופעה ארוכה וטובה יותר ל-500 איש שהגיעו רעבים במיוחד. והיה מיזוג הפעם
את הערב פתחה שאנון ליי, שמורבי הפיק את אלבומה בלייבל שלו, Mare. היא ניגנה שירים פולקים קצרים ויפים, רוב הזמן עם גיטרה בלבד ואפילו הפתיעה עם מחווה ל- Something on Your Mind של קרן דאלטון. ההופעה של מורבי נפתחה עם שתי גיטרות סטייל האחים אולמן ב-City Music, שיר הנושא של אלבומו החדש, והמשיכה עם עוד שלושה שירים משם, ביניהם גם 1234 שהוא כתב לזכרם של חברי הראמונס. משם הוא חזר אחורה לשיר הנושא של האלבום Harlem River שהצליח לשמור על הוויב הדאבי שלו גם בלייב. אחר כך הגיע Destroyer מהאלבום הקודם עם צלילי החצוצרה החלומיים שהוא אחד השירים של מורבי שאני הכי אוהב והוא נמתח כאן לג׳אם מטורף ויפה.
את Dry Your Eyes הוא הקדיש בגרין מן לזכרו של ריצ׳ארד סוויפט שהלך לעולמו לאחרונה. סוויפט הפיק איתו את האלבום האחרון והוא גם תופף בשיר הזה ואחראי על האווירה האינטימית שלו. הביצוע בהופעה אמש הוא המקום להזכיר שהלהקה של מורבי פשוט אדירה ביחד, במיוחד מג דאפי – אחת הגיטריסטיות הטובות שתשמעו היום. במשך הערב היא עברה מסולויים יפים, דרך קישוטים פסיכדליים, סליידים עדינים, ריפים כבדים ופידבקים. היא מנגנת גם באלבום האחרון של The War on Drugs ובשנה שעברה היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה תחת השם Hand Habits – חפשו את זה. בכל מקרה, בשלב מסוים ב-Dry Your Eyes היא הורידה את הגיטרה וזינקה על הגב של מורבי – את המשך השיר, כולל הסולו, היא ניגנה על הגיטרה שלו כשהיא תלויה עליו.
העיניים עוד לא התייבשו וכבר טיפסנו שוב עם I’ve Been to the Mountain (שגם נמצא בפסקול של Wild Wild Country). לאחר מכן עלתה לבמה, קייטי קראצ׳פילד הלא היא Waxahatchee. הם ניגנו את Downtown Lights והמשיכו לבד עם The Dark Don’t Hide It של ג׳ייסון מולינה (שהם גם הקליטו בתחילת השנה) ועם מחווה ל- It Ain’t Me Babe של דילן. וכמו בגרין מן גם אמש – אי אפשר לחשוב על סיום טוב יותר להופעה מהשיר Dorothy כשמורבי ודאפי מכסחים על הגיטרות ואחרי הברייק של התופים כולם שואגים:
Tears will gather in my eye
Hold my head oh and babe you know i’ll cry
Like a baby I held my head and cried
C’mon Dorothy y’know we could go all night
ריצ’ארד תומפסון | Richmond Theatre | 23.8.2018
הופעה אחרונה. תאטרון ריצ׳מונד (1899) בלונדון – ריצ’ארד תומפסון, מ-Fairport Convention, גיטריסט ויוצר ענק שלא מפסיק ליצור! לא מאמין שאנחנו כאן. הוא פתח את ההופעה עם שיר מהאלבום החדש Bones of Gilead (האלבום ייצא בספטמבר והוא הוקלט על ידי קלי בלייר, טכנאי הסאונד של The War on Drugs). ״בהמשך יגיעו גם השירים המוכרים שבשבילם נסעתם מיילים על מיילים״ הוא אומר, ״ואולי הם גם לא יגיעו״ הוא ממשיך בחיוך שובב. אך כבר בשיר הרביעי הוא חוזר אל Meet on the Ledge, מהשירים הגדולים שהוא כתב ל-Fairport Convention בסוף שנות השישים. וכדי שזה לא יהפוך לרגע לשירה בציבור הוא שובר עם You Can’t Win ומרביץ סולויים מטורפים כמעט בלי להתאמץ. עוד אחד ממפגני הגיטרה שלו מגיע בשיר Guitar Heroes שהוא הקדיש לגיבורי הגיטרה של ילדותו: ג’אנגו ריינהארדט, לס פול, צ׳אק ברי וג׳יימס ברטון והוא גם נכנס לאצבעות של כל אחד מהם.
תומפסון מלווה במתופף ובבסיסט (ומדי פעם גם גיטריסט נוסף) ומנגן בעיקר שירים מקריירת הסולו שלו כמו They Tore The Hippodrome Down ו- Take Care the Road You Choose – וגם צוחק על זה שמעט אנשים כאן מכירים אותם. גם כשהוא זורק עוד פיירפורט לקהל עם Tale in Hard Time הוא לא עושה מזה עניין. בגיל 69 כשהוא יכול לחגוג על האלבומים הגדולים של פיירפורט שיציינו 50 שנה בקרוב (רמז), תומפסון נראה ונשמע קול לגמרי. הוא לא כאן בשביל הנוסטלגיה וזה הכי רוקנ׳רול!
