אלבומי השנה 2019

סיכום שנה אחרון לעשור הזה ורביעי כאן מאז שהבלוג עלה לאוויר. השנה הזו הייתה ועדיין עמוסה מאוד בשבילי ולכן הרשימה מצומצמת יותר. יש כאן 30 אלבומים ועוד כמה שירים שאהבתי במיוחד. ואתם יודעים איך זה עובד, אין דירוגים או ציונים, האלבומים מסודרים לפני סדר אלפבית בשני חלקים – אחד סביב המוזיקה של השעה הראשונה והרגועה יותר של “מצב טיסה” והשני סביב השעה השנייה ו-“תנודות”. אלבומים אהובים במיוחד קיבלו שלושה לבבות. כשהסתכלתי על הרשימה הסופית גיליתי שראיתי בהופעות כמעט חצי מהמוזיקאים שנמצאים כאן וזו זכות גדולה מאוד. כמו בכל שנה – תודה ענקית לעדי רמלר על העיצוב ולסיוון טאטי על העריכה הלשונית.

מוזמנים להאזין לתכניות סיכום השנה במצב טיסה בכאן 88 – חלק 1 | חלק 2. וכאן תוכלו להאזין לפלייליסט של הסיכום בספוטיפיי.

 פולק – קאנטרי – רוק – אמריקנה

Aldous Harding – Designer

4AD

את השם אלדוס הרדינג אני שומע כבר כמה שנים, ולמרות שהיא נמצאת לגמרי בעולמות הפולקיים של מצב טיסה – איכשהו לא היה חיבור. גם השנה כשיצא אלבומה השלישי Designer לא התלהבתי בהתחלה, אבל אחרי כמה האזנות החלה תפנית. מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב אל האלבום, נדבק למנגינות המוזרות של הרדינג ומחפש את מילות השירים. בקיץ זכיתי לראות אותה בפסטיבל גרין מן ביום האחרון על הבמה המרכזית. המוזרות של הרדינג נוכחת גם על הבמה, לאו דווקא בביצועים עצמם – אלא בעיקר בהבעות הפנים שלה, בגלגולי העיניים, בפרצי החיוכים ובתנועות חדות ולא צפויות. היה בה משהו שאפילו הזכיר לי קצת את דילן ב-Rolling Thunder Revue. הנוכחות שלה על במה יצרה מעין אי נוחות בהתחלה, אבל מהר מאוד זה עבר והמוזיקה חזרה להיות העניין המרכזי עם שירים מצוינים כמו Fixture Picture, The Barrel ושיר הנושא Designer. כמה האלבום הזה גדל עלי במהלך השנה? העברתי נסיעה שלמה של חצי שעה בדרך הביתה עם השיר Zoo Eyes בריפיט.

Zoo Eyes | The Barrel | Fixture Picture

Bedouine – Bird Songs of a Killjoy

Spacebomb

לפני שנתיים פרסמתי כאן ברשימת אלבומי השנה את אלבום הבכורה של אזניב קורקג’יאן. היא נולדה בסוריה להורים ארמנים, גדלה בערב הסעודית ובהמשך היגרה עם משפחתה לארה”ב – ואחרי כל הנדודים האלה היא אימצה לעצמה את שם הבמה “בדואית”. Bird Songs of a Killjoy ממשיך את הכיוון המוזיקלי של האלבום הקודם שלה ומצליח להתעלות עליו. קשה לדמיין שקורקג’יאן נחשפה, לדבריה, למוזיקת פולק מהסיקסטיז בגיל מאוחר יחסית – כשמאזינים לאלבום יש תחושה שהיא ינקה את הצלילים של אמנים כמו ג’וני מיטשל, לאונרד כהן וניק דרייק מהרגע שנולדה. עם סאונד חם ואווירה מיוחדת השירים של Bedouine משרים רוגע ומביאים נחמה רבה – זה אלבום החורף שאתם צריכים להתכרבל איתו. 

Echo Park | Bird

Big Thief – U.F.O.F

4AD

כשאדריאן לנקר, הסולנית של Big Thief, שרה Orange is the color of my love אי אפשר שלא לחשוב על שיר הפולק הישן (Black Is the Color (of My True Love’s Hair. יש שירים נוספים באלבום שנשמעים כאילו הם נכתבו לפני כמה עשרות שנים, ויחד עם זאת, הם נשמעים חדשים ורעננים לגמרי. U.F.O.F האלבום הראשון מתוך שני אלבומים ש-Big Thief הוציאו השנה מלא ביופי, בקסם ובמסתוריות. זו יצירת פולק-רוק הומוגנית שחיה בעולם משלה והיא גדולה ושלמה מסך השירים באלבום.

Cattails | UFOF

Bill Callahan – Shepherd in a Sheepskin Vest

Drag City

בהאזנות הראשונות לאלבום הכפול של ביל קלאהן, שהגיע אחרי כחמש שנים מהאלבום הקודם, בעיקר הלכתי לאיבוד. יש כאן לא פחות מ-20 שירים ומצאתי מעט תחנות שאפשרו לי להיכנס פנימה. אחת מהן הייתה דווקא המחווה שלו ל-Lonesome Valley, שיר שזכה לעשרות ביצועים מוודי ג’תארי וממשפחת קרטר ועד אלביס, נינה סימון ועוד. הביצוע שלו לשיר הישן הזה מרומם את הנפש. קלאהן צועד לבד בעמק הבודד, אבל הוא שר גם על האנשים הקרובים אליו שצועדים גם הם כל אחד בדרך שנועדה לרגליהם בלבד. מכאן נפתחה הדרך לשירים נוספים באלבום. ל-747 שבו בין שמים לארץ מהרהר קלאהן על החיים והמוות: “היה דם כשנולדת והדם נוגב מעיניך. זה בטח האור שראית שהשאיר אותך לצרוח, וזה בטח האור שראית לפני שהעיניים הסתירו משמעות אמיתית. וזה בטח האור שראית בדיוק כשעזבת”. אחר כך הגיע Writing הרפלקסיבי שבו קלאהן מתוודה כמה זה טוב לכתוב ולשיר שוב ואיך המילים זורמות כמו נהר מהעט שלו, ואז הוא שר את אחד המשפטים היפים באלבום: “המוזיקה ירדה מההר ורקדה עם כל האנשים”. השירים כאן קצרים ותמציתיים יותר מהחומרים הקודמים שלו – ביטים של מחשבות, הצצות אל עולמו החדש כאדם נשוי עם ילד, סטטוס חדש שאפילו קלאהן עדיין מופתע ממנו. “לא האמנתי שאגיע עד לכאן” הוא שר, “בית קטן וישן, רכב ממודל חדש ואשת החלומות שלי […] אהבה אמיתית היא לא קסם, היא ודאות. ומה מגיע אחרי ודאות?”. תקשיבו לאלבום.  

Call Me Anything | 747 | Lonesome Valley

Cass McCombs – Tip of the Sphere

ANTI-

העשור הזה הוא עשור של קאס מקומבס מבחינתי. זה העשור שבו גיליתי אותו (למרות שאלבום הבכורה שלו יצא לפני 20 שנים) וזה גם העשור שבו ראו אור האלבומים הגדולים שלו. הוא התחיל ב-2011 עם Wit’s End שהביא לנו את County Line אחד משירי העשור היפים (כן, הוא אפילו הצליח להשתחל למצעד 200 שירי העשור המבאס של פיצ’פורק), המשיך עם האלבום הכפול Big Wheels and Others וכבש עוד פסגה עם Mangy Love מ-2016. אלבומו התשיעי Tip of the Sphere שומר על אותה רמה. הוא מתחיל ומסתיים עם שני השירים הארוכים והמג’ומג’מים באלבום, כאלה שכל דד הד ידע להעריך. באמצע הוא חוקר עולמות שונים עם רוק דרומי שמדבר על שוד רכבות מהמאה ה-19 ב-The Great Pixley Train Robbery, עם Tying Up Loose Ends שהוא מעין הרהור בעקבות דפדוף בתמונות משפחתיות ועם Absentee שבו הפסנתר הדומיננטי שולח הישר אל רוברט וויאט. מקומבס מדלג בקלות בין ז’אנרים ומרגיש טבעי בכל אחד מהם. וגם אם מקורות ההשראה שלו ברורים מאוד לעיתים, הוא מוכיח אמת פשוטה – כל מה שצריך זה שיר טוב. ולקאס מקומבס יש שירים טובים בשפע.

Absentee | Estrella | Tying Up Lose Ends

Garcia Peoples – Natural Facts

Beyond Beyond Is Beyond

ב-2015 ראה אור פרויקט המחווה הגדול לגרייטפול דד שהובילו חברי להקת דה נשיונל. הם רתמו אליו כמה מהשמות הטובים בעולם האינדי כמו The War on Drugs, Unknown Mortal Orchestra, קורטני ברנט, אנג’ל אולסן ועוד רבים. Day of the Dead היה מעין שבירת מחיצות בין סצנת להקות הג’אם לבין סצנת האינדי-רוק ומעין ראיה לכך שהמורשת של הגרייטפול דד חלחלה גם למקומות פחות צפויים. Garcia Peoples מצטרפים לגל עולה של להקות “אינדי ג’אם”. שבעה חודשים בלבד אחרי שאלבום הבכורה שלהם יצא בשנה שעברה, הם חזרו השנה עם שני אלבומים. Natural Facts הראשון מביניהם ממשיך את החיבור הזה – עם סאונד כבד ומהודק יותר ששואב השראה גם מלהקות פאנק – מצד אחד, ועם חופש ואווירה מג’ומג’מת מהצד השני. ואם אתם חושבים שהם עדיין לא מצדיקים את השימוש במילה Garcia בשם הלהקה אז תקשיבו לשיר הנושא של האלבום השני שהם הוציאו השנה, One Step Behind, שנמשך רק 35 דקות וחפשו גם את ההופעות החיות שלהם שבהן הם הרבה יותר מג’ומג’מים ופרועים. כן, יש כבר טייפרים שמתעדים אותן ואפשר למצוא חלק מההופעות באתר ה-Archive שכל דד הד מכיר.

High Noon Violence | Feel So Great

Hand Habits – placeholder

Saddle Creek

מג דאפי הייתה גיטריסטית בלהקת הליווי של קווין מורבי ואפילו The War on Drugs רתמו אותה אל אלבומם האחרון A Deeper Understanding מ-2017. באותה השנה היא גם יצאה לדרך עצמאית עם אלבום סולו ראשון שהוקלט תחת השם Hand Habits. האלבום השני שלה, placeholder, שראה אור בתחילת 2019 מוכיח שחוץ מהיותה אחת הגיטריסטיות העכשוויות הכי טובות שנמצאות כאן, גם היא כותבת שירים ומבצעת רגישה. 

placeholder | can’t calm down | wildfire

Helado Negro – This Is How You Smile

RVNG Intl.

“כך עלייך לחייך למישהו שאת לא כל כך מחבבת; כך עלייך לחייך למישהו שאת לא מחבבת בכלל; כך עלייך לחייך למישהו שאת מחבבת לחלוטין”. המילים האלו הם חלק מסיפור קצר בשם Girl שכתבה הסופרת האפרו-אמריקאית ג’מייקה קינקייד ב-1978 לניו יורקר. הסיפור הזה הוא למעשה משפט אחד ארוך שאם מהגרת אומרת לבתה, מעין רשימת עצות – עצות למשימות של שגרת היומיום ועצות כיצד להשתלב ולהצליח בחיים. הסיפור הקצר הזה עומד במרכז, This Is How You Smile, האלבום השישי של רוברטו קרלוס לאנג, בן להורים מהגרים מאקוודור, שמקליט תחת השם הלדו נגרו (“גלידה שחורה” בספרדית). המוזיקה שלו נעה בין פולק אקוסטי ליילי לבין צלילי סיניתיסזרים עדינים ובין אנגלית לספרדית. השיא של האלבום מגיע בשיר Pais Nublado (בתרגום: Cloudy Country) שמשלב את כל מה שהופך את האלבום הזה למיוחד. הלדו נגרו שר כאן: “ואנחנו ניקח את הזמן שלנו, בידיעה שנהיה כאן הרבה אחריכם” – המילים האלו יכולות להתאים לסיפור Girl, לכל האנשים שמרגישים זרים ומדוכאים בארה”ב, אבל הן גם אומרות משהו גדול יותר על יצירה, על ביקורת מוזיקה, על התמדה ועל תקווה. עשר שנים אחרי האלבום הראשון שלו – נראה שהוא צדק. 

Pais Nublado | Running

Jake Xerxes Fussell – Out of Sight

Paradise of Bachelors

זה לא באמת ישנה משהו אם אספר לכם שכל השירים באלבום הזה הם מחוות, מכיוון שרוב הסיכויים שאתם לא מכירים אותם בכל מקרה. ג’ייק פאסל גדל בצפון קרולינה, בן לצלם ופולקלוריסט – הוא ספג את התרבות של הדרום בגיל צעיר והצטרף אל אביו למסעות צילום והקלטות של אמני בלוז ותיקים. בארגז הכלים שלו תוכלו למצוא שירי פולק ישנים שכבר שייכים לנחלת הכלל. פאסל מפיח בהם חיים חדשים – הוא לא מנסה לחקות את הסאונד הישן, אבל הוא גם לא מתאמץ להמציא אותם מחדש. אלבומו השלישי Out of Sight ממשיך את הדרך המיוחדת שלו עם סאונד אורגני ומרגיע שלעיתים נמצא מחוץ לזמן. אמנים עכשווים רבים שיוצרים פולק ואמריקנה מתאמצים להישמע אותנטיים ונשמע שפסאל פשוט מצליח לעשות את זה בקלות. המוזיקה שלו נוגעת בלב של אמריקה. 

Michael Was Hearty | The River St. Johns

Jessica Pratt – Quiet Signs

Mexican Summer

לפני כשנתיים הגעתי להופעה של היוצרת מלוס אנג’לס ג’סיקה פראט בפסטיבל גרין מן. היא ישבה על כסא עם גיטרה קלאסית לבד על הבמה המרכזית של הפסטיבל וזה לא עבד. האינטימיות שנמצאת בלב המוזיקה של פראט – כאילו היא שרה רק לך – הלכה לאיבוד על הבמה הגדולה. Quiet Signs שראה אור השנה הוא האלבום הטוב ביותר שלה עד כה וגם כאן הכוח של פראט הוא במינימליזם. ביכולת להביע כל כך הרבה עם מעט כלים. עם גיטרה קלאסית, קלידים ולעיתים חליל ועם הקול הצרוד, החם והמיוחד שמזכיר לעיתים את קרן דלטון. השירים שלה נשמעים כמו שברי חלומות, פרצי תודעה ליליים שבוקעים החוצה ועוטפים אותך. הקיץ ראיתי אותה שוב בהופעה, על במה קטנה יותר בפסטיבל End of the Road. הפעם זה עבד. ועדיין יש לי חלום לשמוע אותה מנגנת באמצע הלילה ליד המדורה במעין הופעה סודית שרק אני ועוד כמה בני מזל נזכה להיות בה.

Aeroplane | This Time Around

Joan Shelley – Like the River Loves the Sea

No Quarter

דשא, פרחים, ים, הרים ועצים – עטיפת אלבומה החמישי של ג’ואן שלי לא משאירה שום ספק לגבי השאלה מהו הז’אנר שלה. ולמרות שהעטיפה היא כמעט קלישאתית המוזיקה רחוקה מקלישאות. ביחד עם בן זוגה, ניית’ן סלסבורג שעובד בארכיון של אלן לומקס, היא חוקרת את השורשים של המוזיקה האמריקאית, במיוחד של מוזיקאיות נשכחות שפעלו בקנטאקי, היכן שהיא נולדה ועדיין חיה. שלי יוצרת מוזיקת פולק מהפנטת ורגישה עם המון חמלה ואהבה לטבע.

The Fading | Cycle | Coming Down For You

Kevin Morby – Oh My God

Dead Oceans

אם בוב דילן הוא אחד ממקורות ההשראה הגדולים של קווין מורבי, אז קשה שלא לקשר את האלבום הזה לתקופה הנוצרית של דילן, שהחלה בשנות השבעים המאוחרות. מורבי לא גילה את הדת או המיר את דתו, אבל הוא הוציא מעין אלבום גוספל חילוני. Oh My God נולד בתקופה של הרהורים רבים על מוות, אחרי שביתו בלוס אנג’לס נשרף, ובזמן שארה”ב התעוררה עם טראמפ כנשיא. בניגוד לאלבומיו הקודמים, כאן הגיטרה פחות דומיננטית. את האלבום הזה מוביל הפסנתר ואפשר לשמוע כאן בבירור גם השפעות מוזיקליות אחרות של מורבי, כמו נגנית הפסנתר האתיופית אמהוי צגה-מרים גברו. זה הופך את הסאונד של Oh My God להרבה יותר עירום וחשוף. אבל אני צריך להיות כנה עם עצמי ואתכם, כמי שמהלל את מורבי כבר כמה שנים, האלבום הזה לא משתווה לאלבומים קודמים שלו כמו Singing Saw ו-City Music. ולמרות זאת, Oh My God הוא ניסיון מעניין ויצירתי של אחד המוזיקאים הכי טובים של העשור האחרון.

No Halo | OMG Rock n Roll | Nothing Sacred / All Things Wild

Mercury Rev – Bobbie Gentry’s The Delta Sweete Revisited

Bella Union

התלבטתי אם להכניס את האלבום הזה של Mercury Rev האהובים לרשימה. זה אלבום מחווה לזמרת הקאנטרי-פופ בובי ג’נטרי ומשתתפות בו נבחרת מרשימה של מוזיקאיות ותיקות וצעירות כמו: לוסינדה וויליאמס, הופ סנדובל, נורה ג’ונס, מריסה נדלר, פיבי ברידג’רס, סוזנה סונדפור ועוד. אין לי גם בעיה עם אלבומי מחוות או התנגדות עקרונית לפרויקטים כאלה, להיפך. אז מדוע התלבטתי? מרקיורי רב החליטו לבצע את אלבומה השני של בובי ג’נטרי, The Delta Sweete שראה אור ב-1968. הם דילגו על אלבום הבכורה הגדול שלה והלכו על אלבום ששליש מהשירים בו הם בכלל לא שירים שג’נטרי כתבה. מה שאומר שיש כאן מחוות למחוות, חלקן לשירים מוכרים כמו Big Boss Man, Tobacco Road ו-Sermon שממילא זכו לביצועים רבים וטובים יותר במשך השנים והם בטח לא מזוהים עם ג’נטרי. אך גם כשמגיעים אל השירים המקוריים של ג’נטרי נראה שבמקרים רבים המחוות של Mercury Rev פשוט רוקנו מהם את המקוריות והייחודיות שלה. פיצ’פורק הטיבו לתאר זאת בביקורת שפרסמו: Mercury Rev remove these songs from their original settings, taking them out of the South and resituating them who knows where. אז למה האלבום הזה בכל זאת כאן? קודם כל, כי יש בו כמה ביצועים יפים והשמעתי ממנו לא מעט שירים במצב טיסה בשנה החולפת. אבל גם בגלל עצם הבחירה שמרקיורי רב עשו. בובי ג’נטרי פעלה בימים שבתעשיית המוזיקה ציפו מנשים להיות בעיקר יפות ולשיר שירים של אחרים. ג’נטרי ניסתה לשבור את המעגל – היא כתבה שירים, עיצבה עטיפות, תפרה לעצמה בגדים, הנחתה תכנית ב-BBC והייתה הבוסית של עצמה. היא לא הייתה הראשונה לפרוץ את הגבולות האלה, אבל מתישהו בדרך היא נעלמה מהעין הציבורית וכך גם המורשת שלה. בשנים האחרונות המוזיקה שלה חוזרת – בפסקול של “פארגו”, בתכנית רדיו שהקדישה לה המוזיקאית רוזאן קאש ובמארז גדול עם כל אלבומיה שיצא השנה. ואם עוד אנשים יגלו את ג’נטרי בזכות האלבום של מרקיורי רב, הרי זה מבורך.

Sermon | Okolona River Bottom Band

Purple Mountains – Purple Mountains

Drag City

When the dying’s finally done and the suffering subsides, all the suffering gets done by the ones we leave behind

מצמרר לשמוע את המילים האלו מושרות מפיו של דיוויד ברמן, ששם קץ לחייו זמן קצר אחרי שהוא שחרר אותן לעולם. עשור אחרי האלבום האחרון של Silver Jews ברמן חזר השנה עם אלבום חדש תחת השם Purple Mountain (שהשתתפו בו גם חברים מלהקת Woods וגם אנה סיינט לואיס, שעל אלבום הבכורה שלה המלצתי כאן בשנה שעברה). רגע לפני שהוא יצא לסיבוב הופעות, שם ברמן קץ לחייו ב-7 באוגוסט בגיל 52 ואי אפשר להאזין לאלבום הזה עכשיו מבלי לשמוע מכתב התאבדות שנמשך 44 דקות. Night That Won’t Happen (שממנו לקוח הציטוט למעלה) נפתח במילים: “המתים יודעים מה עושים כשהם משאירים את העולם הזה מאחור” ובפזמון עובר לתהות על הדברים שלא יקרו עוד, עם קריצה ל-Nights in White Satin של המודי בלוז. עם שירים כמו All My Happiness Is Gone, Darkness & Cold ו-Snow Is Falling in Manhattan וגם בשני השירים שנשמעים מאוד קאנטרי – She’s Making Friends, I’m Turning Stranger ו-Maybe I’m the Only One for Me – זה אלבום ששובר את הלב, אלבום שקשה לשמוע ברצף – אבל אלבום שחייבים לשמוע את כולו.

Nights That Won’t Happen | All My Happiness is Gone | Snow is Falling in Manhattan

RF Shannon – Rain on Dust

Keeled Scales

“אנחנו יותר מדי קאנטרי בשביל הקהל האינדי, לא מספיק קאנטרי בשביל הקהל שאוהב אמריקנה, רכים מדי לסצנה הפסיכדלית ויותר מדי סופת רעמים מטקסס בשביל השמש מקליפורניה”, כך תיאר שיין רנפרו, את האלבום השלישי שלו תחת השם RF Shannon. וזה בדיוק מה שהופך את Rain on Dust לאלבום מיוחד – מלא בגיטרות וביללות של פדל סטיל גיטר שבוקעות מתוך החשיכה. אמריקנה לילית, פסיכדלית ומכשפת עם שירים שקל לשקוע לתוכם כבר בהאזנות הראשונות.

Wild Rose Pass | Don’t Be Shy | Angeline

Rose City Band – Rose City Band

Jean Sandwich

דד הדס? היפים? הגעתם למקום הנכון. קוראים להם Rose City Band – פרויקט חדש של ריפלי ג’ונסון, מי שעומד מאחורי Wooden Shjips ו-Moon Duo. אם הראשונה מזוהה עם פסיכדליה כבדה יותר והשנייה עם סאונדים אלקטרוניים, אז Rose City Band פונה אל פולק-רוק ורוקנ’רול מלא בתנועה ובגרוב, עם גיטרות שנמסות כמו חמאה והשירה הסוריאליסטית של ג’ונסון שמתמזגת עם המוזיקה. קחו את Rivers of Mind – הוא נפתח עם המילים של Mystery Train, אבל מהר מאוד הרכבת הזו יורדת מהפסים ודוהרת לחלל. כך נשמעת מוזיקה אמריקאית קוסמית במלוא תפארתה.

Wandering Feeling | Rip City | Rivers of Mind

Shana Cleveland – Night of the Worm Moon

Hardly Art

“גם אם אני לא מאמינה בחייזרים, אני מושפעת מאנשים שיש להם אמונות חזקות כאלה. אני מניחה שזה חלק מהרוח של קליפורניה שבתוכי. מה שאני אוהבת בקליפורניה זה שאתה פשוט יכול להגיע לכאן ולדמיין לעצמך שכל דבר יכול לקרות”. את הדברים האלו אמרה שיינה קליבלנד, הסולנית והגיטריסטית של La Luz בראיון ל-KEXP. אלבום הסולו הראשון שלה הוא מעין מסע אל המסתורי והאל-טבעי מלא בחייזרים ובכדורי אש בשמים. את שם האלבום היא לקחה מאלבום של סן רא ופשוט שינתה את המילה Purple ל-Worm. את הרעיון להקליט את כל שירי האלבום באותו הסולם היא שאבה מ-Blood on the Tracks של דילן והוויב המדיטטיבי שלו מגיע מ-Journey in Satchidananda של אליס קולטריין. אבל Night of the Worm Moon לא נשמע כמו אף אחד מהם – זה אלבום מינימליסטי עם שירים קצרים שנשמעים לעיתים כמו מערבונים על לסד. כמו לשבת על כסא מתקפל באמצע המדבר בלילה עם גיטרה אקוסטית ולחפש סימני חיים בשמיים.

Face of the Sun | Don’t Let Me Sleep

Steve Gunn – The Unseen In Between

Matador

כשסטיב גאן נשאל לפני כמה שנים על אלבומים שהשפיעו עליו כגיטריסט הוא בחר לציין את Roots של ה-Everly Brothers ואת Bradley’s Barn של ה-Beau Brummels. לא מדובר באלבומים מוכרים מאוד או כאלה שקופצים לראש כשחושבים על אלבומי גיטרות, אך כשמאזינים להם אפשר להבין כיצד הם השפיעו עליו. סטיב גאן הוא אחד הגיטריסטיים העכשווים הטובים שתשמעו היום – זה לא הסולואים או וירטואז’יות משעממת זה הסאונד המיוחד שלו, הפריטות, הריפים והשכבות שהגיטרה שלו יוצרת. כבר יותר מעשור שהוא מוציא אלבומים ומלווה מוזיקאים כמו קורט וייל ומייקל צ’פמן ו-The Unseen In Between שיצא בתחילת השנה הוא מפסגות היצירה שלו. עם שירים כמו Stonehurst Cowboy שמושפע מהאובדן של אביו ב-2016, עם Vagabond שמביא איתו ניחוחות של ה-Smiths ואת קולות הרקע של מג בירד (Espers), עם Luciano הנהדר ועם הסיום המפואר והסאונד האפוקליפטי של Paranoid. סטיב גאן עשה את זה שוב!

Vagabond | New Moon | Stonehurst Cowboy

William Tyler – Goes West

Merge

ויליאם טיילר הגיטריסט של Lambchop ושל Silver Jews יצא לקריירת סולו לפני כמה שנים, וזה האלבום הרביעי שלו, הראשון מאז שעזב את נאשוויל ועבר לגור בלוס אנג’לס. המעבר הזה משתקף גם בעטיפה הצבעונית וגם במוזיקה שהפכה קלילה ופשוטה יותר, בהשוואה ל-Modern Country אלבומו הקודם מ-2016. גם כאן טיילור מלווה בנבחרת טובה של מוזיקאים, בראד קוק (שגם השתתף באלבומו הקודם), הגיטריסטית מג דאפי (Hand Habits שמופיעה כאן ברשימה בזכות עצמה) והופעת אורח בשיר האחרון של גיטריסט הג’אז הגדול ביל פריזל. אלבומי גיטרה אינסטרומנטליים יכולים למצות את עצמם מהר מאוד ולהיות טכניים מדי או פשוט משעממים, אבל טיילר מצליח להראות גם הפעם שאפשר להביע כל כך הרבה בלי מילים. המוזיקה שלו אוורירית (אבל לא יותר מדי), רגועה ושמשית. וגם לאחרונה, כשראיתי אותו בהופעה בפסטיבל End of the Road הוא הצליח לעשות את זה כשהוא לא מגובה בלהקה – עם גיטרה אחת בלבד שפיזרה את הגשם והביאה את השמש.

Fail Safe | Man in a Hurry

ועוד כמה שירים

Big Thief – Not
הצד המג’ומג’ם יותר של Big Thief, מתוך Two Hands האלבום השני שהם הוציאו השנה. פשוט שיר מושלם

Bruce Springsteen – Hello Sunshine
ברוס ספרינגסטין חזר. והוא חזר הישר אל השמש של דרום קליפורניה בשנות ה-70-60.

Jenny Lewis – Hollywood Lawn
כשג’ני לואיס משחררת קצת את הרגל מהדוושה שכתוב עליה “פופ” וכשהיא חושפת יותר את השורשים שלה, נולד שיר כזה כמו Hollywood Lawn.

Weyes Blood – Andromeda
טיול ליילי בגלקסיה וסליידים ג’ורג’ הריסונים. Andromeda של נטלי מרינג (Weyes Blood) הוא אחד השירים הטובים שיצאו השנה

פסיכדליה – ג’אז – גרוב

Angel Bat Dawid – The Oracle

International Anthem

אלבום הבכורה של נגנית הקלרינט משיקגו, אנג’ל בת דוד, הוקלט ונערך על האייפון שלה בזמן שהיא הסתובבה בעולם. היא גם ניגנה כאן על כל הכלים. זה אולי נשמע פחות רומנטי על הנייר, אבל התוצאה היא שהסקיצות שבת דוד הקליטה באמצעות הטלפון שלה חוברו לאחד האלבומים המיוחדים שיצאו השנה. “כאנשים שחורים ההוויה שלנו היא טראומטית. אנחנו לא חופשיים – זו רק גרסת 2019 למצב של תקופת העבדות”, היא אמרה לאחרונה בראיון לגרדיאן. שירים כמו Black Family ו-What Shall I Tell My Children Who Are Black הופכים את The Oracle לזעקת כאב חדה ואותנטית. זה אלבום ג’אז חופשי-ספירוטאלי מלא ברגש, עם רגעים מרוממי נפש כמו We Are Starzz שנשמע כמו מזמור עתיק על זמני.

We Are Starzz | What Shall I Tell My Children Who Are Black (Dr. Margaret Burroughs) 

Altın Gün – Gece

Glitterbeat

אלבום שני להרכב ההולנדי-טורקי שמצליח לעשות את הסינתזה הכי טובה שיש היום בין מוזיקה טורקית מסורתית ורוק אנטולי טורקי משנות השישים-שבעים, לבין פסיכדליה עכשווית. בין ארקין קוראי וסלדה לבין קינג גיזארד וטיים אימפלה. וכל זה מחוץ לגבולות טורקיה כשרוב חברי ההרכב הם בכלל הולנדים. כל עשרת השירים באלבום הם מחוות לשירי פולק עממיים טורקיים שאלטין גון הטיסו לחלל בביצועים מרימים עם סאונד אלקטרוני יותר מהאלבום הראשון. השנה, אחרי ש-Goca Dünya (מהאלבום הראשון) הפך ללהיט בישראל והושמע הרבה אצלנו בכאן 88 ובהמשך בגלגלצ, הם ביקרו אותנו שוב בארץ להופעה אדירה שעוררה געגוע עז לאיסטנבול. לאחרונה אף התבשרנו שהאלבום הזה מועמד לגראמי בקטגוריית מוזיקת עולם.

Süpürgesi Yoncadan | Kolbastı 

Death & Vanilla – Are You A Dreamer?

Fire

אני עוקב אחריהם מאלבום הבכורה מ-2015 עם California Owls הנהדר ועד האלבום שהם הוציאו בשנה שעברה, שהוקלט בלייב בפסטיבל קולנוע שבו הם יצרו בזמן אמת פסקול חדש ל”דייר” של פולנסקי. ?Are You A Dreamer אלבומם השלישי של הטריו השוודי Death & Vanilla הוא השיא. עם צלילי וינטג’ דרים פופיים וסוחפים, עם השירה של מרלין נלסון שמתמזגת לתוכם ועם תופים אמיתיים ולא אלקטרוניים לראשונה – יש תחושה של צלילי יותר אורגני וחי ויש פוקוס גדול יותר על השירים עצמם ולא רק על הסאונד. המוזיקה של Death & Vanilla יושבת באזור הדמדומים של המוח – ברגעי ההזייה האלה שבין ערות לשינה.

A Flaw in the Iris | Nothing Is Real | Eye Bath

Greg Foat – The Mage

Athens Of The North

גרג פואט היה כאן ברשימות של השנתיים האחרונות עם שותפו וורן המפשיר (The Bees) – ביחד הם חתומים על כמה אלבומים אינסטרומנטליים שמימיים שכיף לרחף איתם בשעות הקטנות של הלילה. חוץ מזה שהם הוציאו אלבום רביעי השנה, קיבלנו גם אלבום סולו נוסף ותשיעי של פואט שקיבץ סביבו נבחרת יפה ולא שגרתית של מוזיקאים ותיקים וצעירים. הסקסופוניסטים Art Themen ודנקן למונט (שהלך לעולמו זמן קצר לאחר שיצא האלבום בגיל 87), הגיטריסט ריי ראסל (ביל פיי) והמתופף קלארק טרייסי – כולם עם קילומטראז’ מרשים של הקלטות. אליהם הצטרפו המתופפים מוזס בויד ומלקולם קאטו מה-Heliocentrics. ביחד הם יצרו אלבום מיסטי ומגוון שנפתח להרבה כיוונים – ספיריטואל ג’אז, ג’אז חופשי, פולק, סול וביטים של היפ-הופ.

Drifting | The Mage

L’Épée – Diabolique

A Records

עמנואל סנייה היא שחקנית קולנוע צרפתיה, דוגמנית לשעבר וזמרת, וגם אשתו של הבמאי רומן פולנסקי. אנטון ניוקומב הוא מנהיג להקת ה-Brian Jonestown Massacre ואושיית פסיכדליה מופרעת ועסוקה. ביחד עם הצמד הצרפתי The Limiñanas הם הקימו את הסופרגרופ L’Épée (“החרב” בצרפתית). אלבום הבכורה שלהם, Diabolique הוא מעין הכלאה בין הסאונד של סרז’ גינסבורג לפסיכדליה של הבריאן ג’ונסטאון מסקר. זה דחוס, כבד, רועש ומפתה.

Dreams | Ghost Rider

Michael Kiwanuka – Kiwanuka

Interscope

שלוש שנים חלפו מאז האלבום האחרון של מייקל קיוואנוקה Love & Hate – ומאז ראיתי אותו פעמיים על הבמה. בפעם הראשונה כשנה אחרי צאת האלבום ובפעם השנייה לפני כשלושה חודשים בפסטיבל End of the Road עם שירים חדשים ונוכחות אדירה על הבמה. באלבום השלישי שלו קיוואנוקה לא נשאר במקום. הוא רתם שוב את המפיק המוערך Danger Mouse שלוקח הפעם את הסאונד שלו למקומות הרפתקניים ומגוונים יותר ויחד עם זאת שומר על הנשמה. אין פה המנונים כמו Love & Hate, אין פה שירים שיהפכו לפתיח של סדרות כמו Cold Little Heart או שירים מגה קליטים כמו One More Night. יש פה שירים נהדרים כמו I’ve Been Daze שנשמע כמו גוספל על אסיד, My Hero שמלא בגרוב פסיכדלי, Piano Joint המהורהר ו-Hard to Say Goodbye המרחף והארוך ביותר באלבום. אבל בעיקר יש פה יצירה אחת שלמה הומוגנית, מהפנטת, כזו שצריך לשמוע ברצף. כזו שגדלה עליך מהאזנה להאזנה וחושפת עוד רבדים.

I’ve Been Dazed | Hero | You Ain’t the Problem

Modern Nature – How To Live

Bella Union

להקה חדשה שהקימו ג’ק קופר מ-Ultimate Painting ביחד עם וויל יאנג מ-<BEAK. פולק שמיימי מהול בצלילים אלקטרוניים, דרונים ותיפוף שמושפע מלהקות קראוטרוק כמו Neu! באלבום הבכורה של Modern Nature משתתפים גם המתופף אהרון נבו מלהקת Woods והסקסופוניסט ג’ף טובייאס מ-Sunwatchers וביחד הם הסופרגרופ הסודית שאתם צריכים להכיר. 

Footsteps | Nature

Moon Duo – Stars Are The Light

Sacred Bones

בשנה שעברה הוציאו הצמד ג’ונסון ריפלי וסנאהי ימאדה שתי מחוות – אחת לאלן וגה והשניה לאיגי פופ, שתיהן לקחו את השירים המקוריים למקומות מרימים ורקידים יותר, וזה בדיוק מה שהם עושים באלבום השביעי שלהם, Stars Are the Light. זה האלבום של Moon Duo שיש בו הכי הרבה גרוב – באסים שמנים, גיטרות נוזליות, סינתיסייזרים שמימיים ומלא דיסקו ואורות נוצצים. והוא גם מגיע בכמה צבעים.

Stars Are the Light | Lost Heads

The Comet Is Coming – Trust in the Lifeforce of the Deep Mystery

UMG

טריו הג’אז הלונדוני שמוביל הסקסופניסט שאבקה האצ’ינגס ממשיך את המסע אל העתיד. המוזיקה שועטת קדימה, מלאה במקצבים שבורים, סינתיסייזרים חלליים וצלילי סקסופון שעפים כמו כדורי אש באוויר וחורכים כל דבר שנקלע בדרכם. יש פה רגעים אינטנסיביים וקיצוניים כאילו בעוד רגע כדור הארץ הולך להתפוצץ ולצדם גם קטעים יותר ספירטואלים ומרחפים. התחושה של סוף העולם מועברת היטב גם ב- Blood of the Past, השיר היחיד באלבום שיש בו מילים שאותן כתבה ומקריאה המשוררת קייט טמפסט. “לא נשאר שום דבר לאכול מלבד הקדמה ואנחנו כל כך שמנים וכל כך רעבים”, היא אומרת. The Comet Is Coming הם הפסקול של הסוף – רייב שמהלל את הכאוס.

Summon The Fire | Blood of the Past

Vanishing Twin – The Age of Immunology

Fire

קחו את Stereolab, סאן רא, סרג’ גינסבורג, אניו מוריקונה ו-Can, תוסיפו חבורה של מוזיקאים שמגיעים מאנגליה, איטליה, בלגיה, צרפת ויפן ותקבלו את אחד האלבומים המיוחדים והמגוונים שיצאו השנה. זה אלבום שגדול מסך ההשפעות שלו – זה פופ אבל לא פופ, ג’אז אבל לא ג’אז, טריפ הופ אבל לא טריפ הופ, קראוטרוק אבל לא קראוטרוק. זה הטריפ של Vanishing Twin ואתם רוצים להיות חלק ממנו.

Magician’s Success | You’re Not an Island | The Invisible World

YĪN YĪN – The Rabbit That Hunts Tigers

Bongo Joe

אלבום בכורה להרכב הולנדי שעושה Fאנק תאילנדי אינסטרומנטלי ואקזוטי. מומלץ לאוהבי Khruangbin עם תוספת גרוב.

Pingpxng | One Inch Punch

ועוד קצת שירים

Spelling – Under the Sun
ובקטגורית הקליפ המוזר של השנה זוכה טיה קארבל, שמקליטה תחת השם Spelling. זה נוצץ, רך ומסוייט.

The Claypool Lennon Delirium – Blood and Rockets: Movement I, Saga of Jack Parsons – Movement II, Too the Moon
השידוך בין שון לנון ולס קלייפול (Primus) שהחל באמצע העשור הגיע לשיאו השנה. אפשר לשמוע כאן את הביטלס (זה גנטי), את פינק פלויד של סיד בארט, את קינג קרימזון, את טיים אימפלה ואפילו קטע שכאילו נלקח באופן מודע מ-Summertime של ג’ניס ג’ופלין. אבל בסוף יש פה שיר מצוין – הממתק הפסיכדלי של השנה.