חוזר לשורשים: 50 שנה ל-John Wesley Harding של דילן

עבור דילן העיירה וודסטוק הייתה מקום מקלט. בתחילת שנות השישים הוא ביקר באחוזה שהקים שם המנהל שלו אלברט גרוסמן והחל להתאהב בה. “וודסטוק אפשרה לך לסדר את המחשבות” הוא אמר בראיון מ- 2014 שמצוטט בספרו של ברני הוסקינס, Small Town Talk, ומספר את סיפורה של המוזיקה שנוצרה בעיירה. בוודסטוק קנה דילן את ביתו הראשון ואף לקח את הטריפ הראשון שלו כבר בשנת 1964. ביולי 1966 הוא נפצע בתאונת דרכים כשרכב על האופנוע ליד ביתו. במשך השנים היו ויכוחים על חומרת התאונה ועל הנזק שנגרם לדילן בעקבותיה, אולם דבר אחד היה ברור – דילן רצה לעצור. סיבוב ההופעות האינטנסיבי שלווה בהתנגדות מהקהל והמשקל שהיה על כתפיו היו יותר מדי בשבילו. בוודסטוק הוא הצליח להתנתק מאור הזרקורים ומהתקשורת, לחיות חיים שפויים יותר עם משפחתו, במקום שבו לא זיהו אותו ומי שכן – לא עשה מזה עניין גדול.

בוודסטוק הוא חבר שוב לחברי ה-Band שכבר ליוו אותו בסיבוב ההופעות המושמץ, אולם הפעם הסביבה הייתה שונה. בבית הוורוד והמבודד שזכה לכינוי ה-Big Pink, והפך מאז לאתר עליה לרגל, ניגנו דילן והבנד ביחד מדי יום. הם לא עבדו על אלבום אלא פשוט הקליטו בשביל הכיף למעלה מ-100 שירים – חומרים מקוריים של דילן ושל כמה מחברי הבנד לצד מחוות לשירי קאנטרי, פולק ובלוז. מנותקים מהחגיגה הגדולה של קיץ האהבה בחוף המערבי הם יצרו לעצמם עולם משלהם. חלק מהשירים שנכתבו שם הגיעו אל הקהל הרחב בגרסאות כיסוי של אמנים אחרים, אולם ההקלטות עצמן יראו אור באופן רשמי רק שנים מאוחר יותר באלבום The Basement Tapes מ-1975. עד אז הן הפכו לאחד מהבוטלגים הראשונים בהיסטוריה.

באותם ימים כתב דילן גם שירים אחרים. רובי רוברטסון מהבנד סיפר שהייתה המוזיקה שנוצרה בביג פינק עם הבנד והייתה המוזיקה שנוצרה בביתו של דילן. האלבום John Wesley Harding שחוגג היום 50 שנה נכתב בביתו של דילן. זה אלבום שונה לגמרי ונועז בגישה שלו – המוזיקה, המילים, ההקלטות ויחסי הציבור כולם מנותקים מרוח הזמן וחוזרים אל השורשים ואל הפשטות. בלב המהפכה הפסיכדלית, זמן קצר לאחר שהביטלס הוציאו את סרג’נט פפר ויותר ויותר אמנים נשאבו אל האפשרויות הבלתי מוגבלות של אולפן ההקלטות, דילן שלף את התקע מהחשמל. באותם ימים אף הסתובבה שמועה לפיה בפעם הראשונה שדילן האזין לסרג’נט פפר הוא פשוט ביקש שיכבו את המוזיקה. John Wesley Harding הוא אלבום מינימלי ושונה מאוד מקודמו Blonde on Blonde, אלבום שנשמע כמו היום שאחרי הטריפ. הוא הוקלט בתשע שעות בלבד בשלושה סשנים בנאשוויל (בעוד שאלבום כמו סרג’נט פפר הוקלט במשך כמה חודשים) וקולו של דילן נשמע שונה וצלול יותר. הוא מנגן על הגיטרה, המפוחית והפסנתר כשלצדו קנט באטרי על התופים וצ’ארלי מקוי על הבס. פרט אליהם, המוזיקאי היחיד הנוסף שמופיע בשני השירים האחרונים הוא פיט דרייק על הפדל סטיל גיטר. גישת הצמצום שדילן נוקט בה, באה לידי ביטוי לא רק במוזיקה אלא גם במילים. זמן קצר לאחר שיצא האלבום הוא הסביר שהוא מנסה לא להשתמש במילים רבות ולכתוב משפטים קצרים ותמציתיים יותר שמקדמים את הסיפור. הפעם הוא גם הגיע לאולפן עם מילות השירים כתובות ולא כתב אותן תוך כדי ההקלטות כפי שנהג לעשות. דילן אף הפסיק לכתוב שירים במבנה של בית-פזמון ו-John Wesley Harding הוא אלבום נטול פזמונים.

האלבום נקרא על שמו של הפושע הטקסני ג’ון ווסלי הרדין, עם טעות באיות שם משפחתו והשירים נשמעים כמו פסקול לבוני וקלייד. פושעים, נוודים ומהגרים שזורים בתוך אזכורים תנ”כיים רבים ועיסוק בשאלות מוסריות. דילן אמנם כתב מילים גדולות, אולם כמו אמנים רבים שכח לקרוא את האותיות הקטנות. הוא החל לשים לב לחוזה שלו מול המנהל אלברט גרוסמן ונדהם לגלות שגרוסמן סידר לעצמו נתח שווה מהרווחים. דילן הרגיש נבגד. המנהל שליווה אותו מתחילת הדרך, מי שהיה מעין דמות אב בשבילו, בגד בו. מה שהפךההכרה הזאת הפכה למאבק ארוך ומכוער שהתגלגל גם אל המוזיקה. ב- Dear Landlord הוא שר Don’t put a price on my soul. ב- I Pity the Poor Immigrant הוא מרחם על המהגר שמתאהב בעושר עצמו ומפנה לו את גבו, ואפילו ב-All Along the Watchtower אפשר לחשוב על גרוסמן בשורה כמו Businessmen, they drink my wine.

בראיון לאנתוני סקדוטו, מחבר הביוגרפיה הראשונה על דילן, שפורסמה ב-1972 (במהלך הכתיבה כאן גיליתי שהוא הלך לעולמו החודש בגיל 85) סיפר דילן שהוא גילה גם משהו על עצמו בזמן כתיבת השירים לאלבום. למעשה, כשהוא השתמש במשך השנים במילים כמו “הוא”, “הם” ו-“זה” כדי לדבר על אנשים אחרים, הוא בעצם דיבר רק על עצמו. עם התובנה הזו הוא הגיע ל-John Wesley Harding וסקדוטו קורא את האלבום כולו כחשבון נפש של דילן. השתחררות מהאגו-טריפ, ההבנה שהטפה כהטפה היא חלק מהבעיה והניסיון להשתחרר מהתפיסה הדואלית של טוב ורע. ב-I Dreamed I Saw St. Augustine הוא ממש מנסה לשכנע את ההמונים שהם לבד ושאין שום קדושים שמהלכים ביניהם. כשהוא שר על החלום שבו הוא היה בין אלה שהוציאו להורג את אוגוסטינוס, ייתכן שהוא מתכוון לכך שהוא חלם שהוא הורג חלק מעצמו. לנסות לפרש את הטקסטים של דילן זו תמיד מלכודת, ובכל זאת מומלץ לקרוא את הניתוח המלא של סקדוטו לאלבום.

11 שנים לאחר צאתו יאמר דילן בראיון ש-John Wesley Harding הוא אלבום מפחיד: “Just dealing with fear, but dealing with the devil in a fearful way, almost. All I wanted to do was to get the words right”. שירים כמו The Drifter’s Escape ו-I’m a Lonesome Hobo מבטאים את תחושת הזרות והבדידות שדילן גזר על עצמו באותם ימים ואף רומזים על פרידה מגיבורו, זמר הפולק וודי גאת’רי שהלך לעולמו כשבועיים בלבד לפני ההקלטות בגיל 55 בלבד לאחר מאבק במחלה נדירה. זמן קצר לאחר שיצא האלבום השתתף דילן במופע מחווה לזכרו של גאת’רי לצדם של טום פקסטון, ג’ודי קולינס ובנו של וודי, ארלו גאת’רי. אלו היו ההופעות הראשונות שלו אחרי למעלה משנה וחצי וגם ההופעות האחרונות שלו לשנה וחצי הבאות, עד לפסטיבל Isle of Weight ב-1969 שבו הוא יבצע עם הבנד שלושה משירי האלבום. בזמן אמת John Wesley Harding לא קודם בסיבוב הופעות ולמעשה דילן הנחה את הלייבל קולומביה לא לעשות הרבה יחסי ציבור והייפ לאלבום. עם פסטיבל מונטריי שגרם לחברות תקליטים להחתים כל דבר שזז והמגזין רולינג סטון שנוסד זמן קצר לאחר מכן, גם זו הייתה מעיין תגובת נגד לתרבות הנגד שהתמסדה ב-1967 והחלה להפוך למכונה משומנת. אפילו העטיפה המחופפת של האלבום בולטת מול העטיפות המושקעות והצבעוניות של אותה שנה.

מי שעשה את יחסי הציבור הגדולים ביותר לאלבום הוא ג’ימי הנדריקס שהעריץ את דילן. זמן קצר לאחר שיצא John Wesley Harding הוא הלך בעקבות גיבורו ועבר לגור בוודסטוק בתקווה למצוא שם את ההשראה ואת השקט שדילן מצא. הנדריקס אף זכה לשמוע את ההקלטות מהמרתף עם הבנד והקליט מחווה ל-Tears of Rage, שב-1968 יראה אור באלבום הבכורה של הבנד. אולם מה שגרם ליותר אנשים לחזור אל John Wesley Harding הייתה המחווה המפורסמת והבומבסטית שלו ל-All Along the Watchtower שראתה אור שבועות בודדים לאחר הגרסה המקורית, והייתה רחוקה מאוד ממנה. דילן היה המום כששמע אותה לראשונה ואמר שהיא נשמעת כמו שיר מקורי של הנדריקס. בנאום נדיר וארוך של דילן לאחר שזכה בפרס איש השנה של ארגון הצדקה “מוזיקרס” ב-2015 הוא הודה לו: “אחרי שהנדריקס התפרסם הוא לקח כמה שירים קטנים שלי שאף אחד לא שם לב אליהם וניפח אותם לגבולות החיצוניים של הסטרטוספרה והפך את כולם לקלסיקות. אני חייב להודות גם לג’ימי. הלוואי והוא היה כאן”. ואכן, ייתכן ש- All Along the Watchtower היה נשאר שיר פחות מוכר בקטלוג הענק של דילן לולא המחווה של הנדריקס שהפכה אותו להמנון רוק. כשדילן ניגן אותו לראשונה בהופעה ב-1974 הוא כבר נשמע קרוב יותר לסגנון של הנדריקס, ומאז הוא נוגן ב-2257 הופעות – יותר מכל שיר אחר שלו.

John Wesley Harding הוא גם אחד ממבשרי הקאנטרי רוק, פחות משנה לפני שהבירדס הוציאו את Sweetheart of the Rodeo עם גראהם פרסונס. בשני השירים האחרונים עם פיט דרייק על הפדל סטיל גיטר כבר אפשר לשמוע את הניצנים של האלבום הבא, Nashville Skyline. אחרי ההתחבטויות המוסריות והשדים מגיע -I’ll Be Your Baby Tonight שחותם את האלבום. כאן אנחנו פוגשים את דילן החדש. את דילן שמסוגל להעניק אהבה ללא תנאי, ללא הפוך על הפוך וללא גרם של ציניות ומרירות. את דילן שאומר לאשתו שהיא יכולה לבטוח בו בעיניים עצומות. זה אחד משירי האהבה היפים שלו, והוא פותח את הדלת לעוד שירים אופטימיים שיגיעו בהמשך.

מקורות:

  • Clinton Heylin (2009). Revolution in the Air: The Songs of Bob Dylan, 1957-1973
  • Barney Hoskyns (2016). Small Town Talk: Bob Dylan, The Band, Van Morrison, Janis Joplin, Jimi Hendrix and Friends in the Wild Years of Woodstock
  • Anthony Scaduto (1971). Bob Dylan: A Biography
  • Howard Sounes (2011). Down the Highway: The Life of Bob Dylan

ובגלל שיוטיוב ודילן לא חברים. הנה כמה ביצועים טובים לשירי האלבום:

  • The Ballad of Frankie Lee and Judas Priest בוצע לראשונה בהופעה רק כעבור 20 שנה(!) בסיבוב ההופעות של דילן והגרייטפול דד בהופעה ב-10 ביולי, 1987

  • יומיים לאחר מכן נחנך שיר נוסף מ-John Wesley Harding לראשונה בהופעה עם הדד

  • הרכב הפולק האנגלי Fairport Convention הקליטו מחווה ל- Dear Landlord באלבום Unhalfbricking מ-1969 לצד שלוש מחוות נוספות לשיריו

  • הגיטריסט ג’וני ג’נקינס ביצע את Down Along the Cove באלבום הבכורה שלו, Ton-Ton Macoute! משנת 1970

  • פטי סמית’ עושה את Wicked Messenger

  • גם אריק קלפטון חלם על אוגסטינוס הקדוש באלבומו, I Still Do שראה אור בשנה שעברה.

  • ג’ים ג’יימס (My Morning Jacket) הקליט מחווה ל-I’ll Be Your Baby Tonight באלבום המחוות החדש שלו, Tribute To 2.


כשיצא האלבום נטען שאם הופכים את העטיפה ומסתכלים על העץ ניתן לראות את פניהם של חברי הביטלס:

Facebook
Twitter
SOCIALICON
SOCIALICON
SOCIALICON
YouTube
INSTAGRAM
Soundcloud
SOCIALICON
SOCIALICON

תגיות או לא להיות
, , , ,

2 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *