בוב דילן – Rough and Rowdy Ways

תכנית מיוחדת על האלבום החדש וה-39 של דילן, Rough and Rowdy Ways.

כדאי לקרוא:

• ראיון נדיר ומיוחד עם דילן שפורסם בניו יורק טיימס שבוע לפני צאת האלבום.
• הביקורת של וויל גומפריץ’ ב-BBC.
• הסיפור מאחורי עטיפת האלבום ברולינג סטון.
• קוראי הגרדיאן כותבים על האלבום.
• NPR הרכיבו פלייליסט של 74 שירים שמוזכרים ב-Murder Most Foul. 

הפוסט שכתבתי בפייסבוק לפני התכנית:

אחרי האזנות רבות לאלבום החדש של דילן מסתבר שאחת התובנות שלי לגביו הסתתרה דווקא בפעם הראשונה שהאזנתי לו, באינטואיציה הראשונית. דילן הוא איש של מילים – את זה כולם יודעים (סליחה שאני מצטט את המתחרים). האם ב- Rough and Rowdy Ways יש יותר מילים מהאלבומים הקודמים שלו? בטוח שיש מי שכבר טרחו לספור. בכל מקרה זה לא משנה, Rough and Rowdy Ways הוא תקליט ארוך של 70 דקות, עם השיר הארוך ביותר בקרירה של דילן והוא עמוס במילים. מנגד, המוזיקה היא מינימליסטית. יש בה חזרתיות, תחושה של עמידה במקום (למרות שזה לא נכון) וגם כשהיא מגיעה לשיא הרעש שלה היא עדיין מאופקת. על פניו, זה המצב האידיאלי כדי להבליט את המילים של המשורר. המוזיקה לא מפריעה ולא מנסה להתחרות על תשומת הלב – היא מוותרת מראש. עד כדי כך שאחת הביקורות על Murder Most Foul, השיר הארוך באלבום, הייתה שאולי עדיף אם הוא היה מתפרסם כטקסט כתוב ולא כשיר מוקלט. אלא שהניסיון “להחביא את המוזיקה” יוצר דווקא מצב הפוך. החזרתיות והנינוחות הן אלה ששואבות אותך פנימה וגורמת לך ללכת לאיבוד בתוך השירים – התחושה המוכרת משירים ארוכים של דילן שמכניסים אותך למעין מדיטציה כמו Sad Eyes Lady of the Lowlands, Desolation Row, Highlands ו-‘Ain’t Talkin מ-2006 (השיר האחרון הכי טוב של דילן לטעמי עד לאלבום הזה).

כשמאזינים ל-Rough and Rowdy Ways קשה לעיתים להתרכז במילים כי הגוף מבקש כל הזמן להתמזג עם המוזיקה ולהיעלם בתוכה. הרי ממילא נגזר עלינו לא להבין את הטקסטים. ממילא לא נבין מה הקשר בין אנה פרנק, לאינדיאנה ג’ונס לרולינג סטונס. לא נבין מדוע דילן מזכיר את חברי האיגלס או את ליאון ראסל ויוחנן הקדוש במשפט אחד, או את החיבורים בין מאות האיזכורים האחרים באלבום שאולי שובר שיא של ניים דרופינג. כשמתרחקים מהמילים הקול של דילן הופך להיות עוד שכבה, עוד כלי נגינה באלבום אמביינטי וזה עובד במיוחד בשירים השקטים והמרחפים יותר, כשדילן לא נמצא בבלוז שהפך לאזור הנוחות שלו בשנים האחרונות.

הפעם הראשונה שהאזנתי ל- Rough and Rowdy Ways הייתה ביום שישי שעבר בבוקר כשהוא יצא, במטע אבוקדו. המילים לא היו לידי וממילא לא היה לי פנאי להתרכז בהן. וכך ספגתי את האלבום כמקשה אחת, פה ושם השתרבב לו איזה משפט שנקלט, אבל זו הייתה חוויה חזקה עוד לפני שניסיתי בכלל להבין מה קורה שם.