50 שנה לפתיחת מועדון ההופעות ה-Fillmore East

לפני 50 שנה, ב-8 במרץ 1968, נפתחו לראשונה הדלתות של מועדון הפילמור איסט בווילג’ בניו יורק עם הופעה מהפנטת של ג’ניס ג’ופלין וה-Big Brother & Holding Company. במשך שלוש שנות פעילותו יכולתם לתפוס שם את ההופעות הכי טובות – ג’פרסון אירפליין, גרייטפול דד, ג’ימי הנדריקס, The Who, מיילס דיוויס, ג’ו קוקר, ה-Allman Brothers Band, הדורז, Love, לד זפלין, פינק פלויד, ג’ון לנון, פרנק זאפה, קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ועוד רבים וטובים שעברו שם. לצד אחיו בסן פרנסיסקו, הפילמור ווסט, הפכו שני המועדונים למכה של ההופעות בשנות השישים המאוחרות ובתחילת שנות ה-70.

ביל גרהם, האמרגן היהודי האגדי, ניהל את הפילמור ביד רמה, מההרכבים שבחר לארח במקום, דרך מערכת הסאונד המושקעת והיקרה שהותקנה במקום ועד למופעי האורות הפסיכדליים שהעצימו את החוויה. הפילמור איסט נסגר בקיץ של 1971 לאחר שתעשיית המוזיקה שינתה את פניה – הרוק התמסד ועבור אמנים רבים, שהמשיכו להטיף לערכים היפים, הופעה בפילמור מול קהל של קצת יותר מ-2500 איש, כבר לא הייתה עסק משתלם. גרהם קרא לזה סינדרום וודסטוק וטען שגם הרוק הוא כבר חלק מהמנגנון הקפיטליסטי.

הרבה מההופעות בפילמור תועדו וחלקן ראו אור באלבומים רשמיים, מ-Band of Gypsys של הנדריקס, דרך Mad Dogs & Englishmen של ג’ו קוקר ועד לאלבום ההופעה הכפול והמופתי של האחים אולמן, שהיו גם ההרכב שנעל את שעריו של המועדון ב-27 ביוני 1971. במלאת 50 שנה למועדון המיתולוגי אורי ב”ש מחנות התקליטים השריטה בקיבוץ מעברות ואני שידרנו תכנית מיוחדת בת שלוש שעות – עם ההופעות הגדולות שהוקלטו שם. הנה כמה סיפורים שאת חלקם סיפרנו בשידור.

היו בקהל
הערב הראשון במועדון נפתח עם הופעה של ג’ניס ג’ופלין ו-Big Brother & The Holding Company. לאחר ההופעה נכנס לחדר ההלבשה נער בן 16 בשם נילס לופגרן, וביקש לנגן להם שיר. סם אנדרו מהלהקה זוכר שרק לפי הנגינה שלו והשאלות שהוא שאל, הוא חשב שהנער הזה הולך להגיע רחוק. כעבור שנים יהיה לופרגן חלק מ-E Street Band של ברוס ספרינגסטין וילווה גם את ניל יאנג עם Crazy Horse. שבועיים אחרי ג’ניס, הדורז הופיעו בפילמור איסט ובערב שבת לאחר ההדרן של ההופעה המאוחרת, ג’ים מוריסון פנה לגרהם וביקש להמשיך להופיע. חלק מהקהל כבר עזב, אך הדורז ניגנו שעה נוספת ונהדרת אל תוך הלילה. בקהל הייתה בחורה צעירה בת 22 שעבדה בחנות ספרים ונכנסה בחינם לאירוע בזכות בן זוגה שעבד במועדון. באותו לילה היא חלמה להיות כוכבת רוק. “צפיתי בג’ים מוריסון והרגשתי שאני יכולה לעשות את זה”, כך כתבה לימים פטי סמית’ באוטוביוגרפיה שלה.

קסדה בראש טוב
בהופעה הראשונה של הדורז בפילמור באותו סופ”ש החל מוריסון לשחרר את המעצורים ובמהלך הביצוע ל-Light My Fire הוא סובב את המיקרופון באוויר כמעין לאסו כשבכל פעם הוא שחרר עוד קצת מהכבל והגדיל את המעגל. גרהם החל לזהות את גודל האסון הפוטנציאלי ומחשש שמישהו בקהל יפגע, פילס את דרכו לקדמת הבמה כדי ליצור קשר עין עם מוריסון. זה לא הצליח, הכבל שוחרר, המיקרופון עף במהירות לעבר הקהל ומתוך מאות אנשים הוא פגע בדיוק בראשו של גרהם ופצע אותו. במפגש הבא שלהם מוריסון הביא לו במתנה קסדה.

זה לא ציפור, זה מטוס
ב-3 במאי 1968 ג’פרסון אירפליין הופיעו לראשונה בפילמור איסט לפני שהפכו למעין להקת הבית שלו, שהופיעה במועדון יותר מכל מוזיקאי אחר. למעשה ממש באותו זמן הם התחרו בגרהם בחוף המערבי כשניהלו ביחד עם חברי הגרייטפול דד ו-Quicksilver Messenger Servise את מועדון הקרוסלה בסן פרנסיסקו. זמן קצר לאחר מכן גרהם השתלט עליו והפך אותו לפילמור ווסט המפורסם. לפני הופעתם בפילמור ביולי גרהם רצה להרשים אותם והצוות הטכני של המקום בנה מטוס גדול מנייר ומתיל, עם אורות קדמיים ואורות אחוריים. המטוס שוגר בתחילת ההופעה מאחורי המתופף כשברקע השמיעו הקלטת סאונד של המראה. מהבמה הוא עבר מעל הקהל אל הקומה השנייה שם הוא התפרק. וכדי להעצים את החוויה הם אפילו דאגו שבמועדון יהיה ריח של נפט.

יוצרי הסאנשיין
אי אפשר לדבר על הפילמור מבלי להזכיר את ה-Joshua Light Show שהיו אמונים מדי ערב על החוויה הוויזואלית במקום. פרט למופעי האורות הפסיכדליים שליוו את ההופעות, הם גם הקרינו כל מיני סרטים שהותאמו במיוחד ללהקות – את עליזה בארץ הפלאות בזמן שהג’פרסון אירפליין ניגנו או את “הציפורים” של היצ’קוק ללהקת הבירדס. אחד הסרטים שהקהל אהב במיוחד היה אנימציה טריפית משנת 1935 בשם The Sunshine Makers. בסרטון רואים שדונים שמשתמשים בבקבוקים שבתוכם קרני שמש כדי לגרום לאנשים לצחוק, לרקוד ולחייך ולצבוע את העולם בצבעים – זה בדיוק מה שהמוזיקה של הגרייטפול דד עושה והסרטונים הוקרנו לפני ההופעות שלהם.

טריפ רע
הרבה יותר קל להתמודד עם טריפ רע בסן פרנסיסקו מאשר בניו יורק הגדולה והמנוכרת, וזו הסיבה שבפילמור איסט היה חדר מיוחד למי שסבל מטריפ רע של LSD. בחדר היו ספות נוחות להיזרק עליהן, וגרהם אף שילם לארבעה רופאים שיהיו בכוננות בזמן ההופעות.

לא לאלימות
ה-Who הופיעו בפילמור איסט כיומיים לאחר הרצח של מרטין לותר קינג. הם התלבטו מאוד אם לקיים את ההופעה ובסוף החליטו ללכת על זה. פיט טאונסנד התיישב במשרדו של ג’ון מוריס ותהה לגבי האלימות הגואה ברחובות, במשך למעלה משעתיים הוא דיבר בעצב על האלימות בעולם והצהיר שהוא לא מתכנן לנפץ יותר גיטרות ומגברים על הבמה. בערך באמצע ההופעה הוא חזר לעצמו והחל לרסק את המגברים בפילמור. ההופעות הללו יראו אור בקרוב באלבום רשמי במלאת 50 שנה להופעות של ה-Who בפילמור.

האמת בפנים
בערב האחרון של שנת 1969 הופיע ג’ימי הנדריקס בפילמור איסט. לאחר ההופעה הראשונה הוא נכנס למשרד של גרהם לשמוע את דעתו על ההופעה. גרהם ביקש מכל מי שהיה שם לצאת החוצה ואמר לו: “אתה הגיטריסט הכי טוב שאני מכיר. והיום, במשך שעה וחצי היית מזעזע”. הנדריקס הפגוע שאל את גרהם אם הוא שמע כיצד הקהל השתולל כשהוא ירד מהבמה וביקש עוד הדרן. גרהם המשיך ואמר לו שהוא עושה את אותה הטעות שהרבה מוזיקאים טובים אחרים עושים – הוא מתחנף לקהל ומנגן את מה שהם רוצים לשמוע עם כל השטיקים הקבועים מלבד פשוט לנגן טוב. כשהנדריקס שאל את גרהם מדוע הוא אומר לו את כל זה, הוא השיב: “כי שאלת אותי”. לאחר ריב קצר הם השלימו והנדריקס עלה להופעה שנייה מטורפת וטובה הרבה יותר.

אולי תעשו עוד הדרן?
ביוני 1970 קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ניגנו במשך שבוע בפילמור. חלק מאנשי הצוות זוכרים שהם נהיו יהירים יותר לאחר פסטיבל וודסטוק ובין הדרישות שלהם, הייתה גם דרישה לפרוש שטיח פרסי על הבמה. לאחר שנמצא שטיח שראווי שנקר השתמש בו, הרוד מנג’ר שלהם טען שהוא מלוכלך מדי. אחד העובדים במקום לקח שואב אבק, והתחיל לשאוב את השטיח בצורה מוגזמת תוך כדי שהוא צועק “אנחנו הולכים לעשות את זה בשביל קרוסבי, סטילס ונאש” וכל זה בזמן שחברי הלהקה מסתכלים עליו. הוא סיים לשאוב את השטיח, ניגש אליהם ואמר “גם אם היית טובים זה לא היה שווה את המאמץ”.  בערב האחרון הם ירדו מהבמה לאחר כמה הדרנים וביל גרהם דפק על הדלת של חדר אמנים לספר להם שהקהל לא מוכן לעזוב. הוא שאל אם הם מוכנים לנגן עוד קצת. אחרי הופעה של שלוש שעות הם אמרו לו שיעזוב אותם בשקט עד שקרוסבי צעק: “אנחנו רוצים כסף”. ביל גרהם התחיל להכניס שטרות של מאה דולר מתחת לדלת וכשהוא הגיע ל-800 דולר, היא נפתחה והם חזרו לשיר נוסף.

כמעט דילן
גרהם הודיע על כוונתו לסגור את הפילמורים באפריל 1971 לאחר שהגרייטפול דד ניגנו שם במשך חמישה ערבים שהיו סולד אאוט במהרה. באחת ההופעות  דואן אולמן הצטרף אליהם ולילה אחרי, דילן שוב הוברח בחשאיות למועדון. גרהם ניסה לפתות אל דילן לנגן עם הדד והמפעילים של מופע האורות אפילו הכינו שקופית מיוחדת עם שמו של בוב דילן, שתוקרן במידה והוא יחליט להצטרף אליהם. לאחר ההופעה של הביץ’ בויז באותו ערב, אחד העובדים הקרין בטעות את השקופית. דילן ראה שמו מוקרן על הבמה ושמע את הקהל שואג בהתרגשות, ומיד ברח מהמקום. כעבור 16 שנה הוא ייצא לטור המפורסם עם הגרייטפול דד.

*הביצוע עם דואן אולמן ל-It Hurts Me Too שלא השמענו בתכנית

הג’אם האולטימטיבי
את ההופעות האחרונות בפילמור איסט חתמו האחים אולמן בשלושה ערבים לצד J. Geils Band ואלברט קינג. ערב לפני הסגירה האולמנים נתנו שם את אחת מההופעות הטובות שנראו בפילמור, בוץ’ טראקס המתופף אמר שזו הייתה ההופעה הכי שהם ניגנו. הם עלו לבמה בערך בשתיים וחצי בלילה לסט מפלצתי של חמש שעות! הם ירדו מהבמה בחמש בבוקר לאחר כמה הדרנים והחליטו להמשיך לנגן. כשהצלילים הראשונים של Mountain Jam החלו להתנגן, כל האורות במקום נכבו ורק פנס אחד נשאר דולק והאיר על כדור אורות שהיה במקום. נקודות של אור התפזרו במועדון ומאחורי הלהקה הוקרנה שקופית של ציפור. בשילוב עם האורות והצלילים נראה היה שהיא עפה במקום. כשהם סיימו את הסט אחרי שבע בבוקר, אף אחד לא מחא כפיים, לכולם היה מרוח חיוך ענק על הפנים וכשהדלתות נפתחו, האור נכנס פנימה ולאט לאט אנשים החלו לעזוב את המקום. דואן ירד מהבמה ואמר שזה כמו לעזוב כנסיה. יום למחרת, בהופעה אחרונה של האולמנים שסגרה את המועדון גרהם עלה להציג אותם בפעם אחרונה והכריז עליהם כלהקה הטובה ביותר בעולם:

And for my amateur ears, in all my life, I’ve never heard the kind of music that this group plays. The finest contemporary music. We’re gonna round it off with the best of them all. The Allman Brothers.” Bill Graham

Tracklist:
1. Janis Joplin & Big Brother & the Holding Company – Combination of the Two (Cheap Thrills)
2. Jefferson Airplane – White Rabbit (Live at the Fillmore East, May 1968)
3. Janis Joplin – Work Me Lord (Feb 12, 1969)
4. The Byrds – Lover of the Bayou
5. The Who – Summertime Blues (April 6, 1968)
6. Ten Years After – Working on the Road (Live at the Fillmore East, Feb 27-28, 1970)
7. Frank Zappa – Peaches En Ragalia (June 5–6, 1971)
8. Quicksilver Messenger Service – Back Door Man (June 7,1968)
9. The Allman Brothers Band – Done Somebody Wrong (At Fillmore East, March 12-13, 1971)
10. Derek & The Dominos – Roll It Over (In Concert, October 23-24, 1970)
11. Al Kooper & Mike Bloomfield with Johnny Winter – It’s My Own Fault (Fillmore East: The Lost Concert Tapes, December 13, 1968)
12. Joe Cocker – Let’s Go Get Stoned (Mad Dogs & Englishmen, March 27-28, 1970)
13. Traffic – Who Knows What Tomorrow May Bring (John Barleycorn Must Die – Deluxe Edition – November 1970)
14. CSN&Y – Southern Man (4 Way Street, June 1970)
15. Neil Young – Come on Baby Let’s Go Downtown (March, 1970)
16. Jimi Hendrix – Who Knows (Band of Gypsys, January 1, 1970)
17. John Mayall – Room to Move (The Turning Point, July 12, 1969)
18. Grateful Dead & The Beach Boys – Okie from Muskogee (April 27, 1971)
19. Grateful Dead – Hard to Handle (Ladies and Gentlemen… the Grateful Dead, April 29, 1971)
20. The Allman Brothers Band – Statesboro Blues (June 27, 1971 – Last Show)
21. Grateful Dead – We Bid You Goodnight (April 29, 1971)

Facebook
Twitter
SOCIALICON
SOCIALICON
SOCIALICON
YouTube
INSTAGRAM
Soundcloud
SOCIALICON
SOCIALICON

1 תגובות

  • שלום לכם גיל מטוס ואורי בש
    ככה זה ששני היסטוריונים עם טעם מדהים למוסיקה נפגשים
    חגיגה של מוסיקה שקשה להכיל בפעם אחת
    תודה רבה עונג גדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *