50 שנה ל-Blood on the Tracks של בוב דילן. מוזמנים להאזין גם לספיישל שדויד פרץ ואני הקדשנו לאלבום ב-2018 לרגל צאתו של More Blood, More Tracks, החלק ה-14 בסדרת הבוטלגים של דילן, שחוזר אל ההקלטות של יצירת המופת.
הפוסט שכתבתי לעמוד הפייסבוק של כאן 88
בוב דילן הכחיש כמה פעמים שהאלבום Blood on the Tracks נכתב על הפרידה מאשתו ובכלל שהשירים באלבום הם אוטוביוגרפים. אבל במקרה הזה, מומלץ לא להאמין לו ולהקשיב דווקא לבנו ג’ייקוב, שסיפר שקשה לו להאזין לאלבום כי הוא נשמע כמו ההורים שלו מתווכחים.
באמצע שנות השבעים נדמה היה שדילן, בגילו הצעיר, כבר ראה ועשה והכל – הוא כבר הוכתר לדובר של הדור החדש והיה חתום על כמה מהשירים הגדולים והחשובים של שנות השישים. הוא אפילו הספיק לפרוש בשיא ולהפוךלאיש משפחה. ב-1965 הוא התחתן עם שרה לונדס ותוך זמן קצר נולדו להם ארבעה ילדים, דילן גם אימץ את בתה מהנישואים הקודמים. בחלק מהתמונות מאותן שנים הוא נראה כמו מי שמדגמן חיי משפחה שלווים – עם שיער קצר ובגדים לבנים באווירה כפרית כשברקע בולי עץ או תרנגולות. זה לא שדילן פרש לגמרי מעולם המוזיקה, הוא המשיך להוציא אלבומים אבל כמעט לא התראיין ולמעט מקרים בודדים הוא לא הופיע בצורה מסודרת במשך כמה שנים – תקופה שיכולה לחסל קריירה של מוזיקאים. הקאמבק של דילן התחיל ב-1974 כשהוא חבר לחבריו מהבנד, הקליט את Planet Waves ויצא לסיבוב הופעות ראשון ומצליח לראשונה אחרי שמונה שנים. אבל זה היה קאמבק חלקי, כי Planet Waves עדיין לא היה אלבום מספיק מגובש, או כזה שהצליח להתקרב לשיאים של דילן באמצע שנות השישים. הקאמבק האמיתי הגיע בתחילתה של שנת 1975 כשהוא הוציא את Blood on the Tracks – האלבום שנחשב לפסגת היצירה שלו.
כדי להבין את Blood on the Tracks צריך לדבר על התוכן ועל הצורה שלו. התוכן הוא המשבר בנישואים של דילן ושרה. הם אמנם יתגרשו רק בהמשך, ב-1977 אבל הבעיות התחילו הרבה קודם והן נמצאות בלב השירים. דילן חושף כאן את הכאב שלו כפי שהוא מעולם לא חשף או יחשוף בהמשך – הלב שלו מדמם בשירים האלה, לא משנה כמה פעמים הוא הכחיש שאין בהם שום דבר אוטוביוגרפי. הצורה של Blood on the Tracks מגיעה מעולם אמונתי אחר – בשנים שבהן דילן התבודד הוא חווה משבר יצירתי, היו גם מי שהספידו את הקריירה שלו ותהו האם הוא יצליח לחזור ולכתוב שירים כמו Like a Rolling Stone. ב-1974 כמה חודשים לפני שהוא התחיל לכתוב את השירים של Blood on the Tracks דילן התחיל ללמוד אצל הצייר נורמן רייבן בניו יורק. רייבן היה הרבה יותר ממורה לציור, דילן תיאר אותו כקוסם וכמי שעזר לו לשחרר את התודעה. במשך חודש וחצי דילן צייר במשך שעות על בסיס יומי ואת חלק מהשירים החדשים שלו הוא כתב כמו ציורים – שירים כמו Tangled Up In Blue ו-Simple Twist of Fate שמדלגים בין מקומות וזמנים באופן לא לינארי. טקסטים שאפשר לקרוא אותם מכל מיני נקודות, כפי שמביטים בציור. כפסע מגיל 34, דילן אמר שבזכות הציור הוא הצליח לעשות בצורה מודעת את מה שבעבר הוא הצליח לעשות בצורה לא מודעת. המחסום היצירתי נפרץ והוליד את אחד האלבומים הגדולים של שנות השבעים.
דילן תהה בראיונות מדוע כל כך הרבה אנשים סיפרו לו שהם נהנים מ-Blood on the Tracks. “איך אפשר להנות מכאב כזה” הוא אמר. אבל דווקא החשיפה, שברון הלב והכאב שלא נגמר, הם אלה שמחברים כל כך הרבה אנשים ל-Blood on the Tracks והופכים אותו לאלבום נגיש מאוד שהוא גם אחד משערי הכניסה הטובים להתחיל לשמוע את דילן. ואפשר גם להשיב לדילן בפרפרזה למילים שלו. מדוע אנשים כל כך נהנו מהאלבום הזה? כי כל אחת מהמילים בו נשמעות אמיתיות, זוהרות כמו פחם בוער. נשפכות מכל שיר ושיר כאילו הן נכתבו בנשמתו – ממנו אלינו.
