ב-1970 סיימון וגרפונקל היו בשיאם – האלבום החמישי שלהם Bridge Over Troubled Water הפך לאלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה באותו הזמן ובטקס פרסי הגראמי הם היו מועמדים לשבעה פרסים. הם אפילו הצליחו להביס את Let It Be של הביטלס בקטגורית אלבום השנה. פול סיימון כבר היה חתום על שירים גדולים כמו Mrs. Robinson, The Boxer, America וכמובן Bridge Over Troubled Water. אבל מתחת לפני השטח היה סוער מאוד. גרפונקל התחיל לטפח קריירה קולנועית וסיימון ראה כיצד השותף שלו מבצע בהופעות את Bridge Over Troubled Water וקוטף את כל התהילה על שיר שבכלל הוא כתב.
בניגוד לפרידה המתוקשרת של הביטלס שהתרחשה במקביל, הפרידה של סיימון וגרפונקל קרתה בשקט, מאחורי הקלעים – הקהל לא ידע שהם נפרדו ולמעשה גם גרפונקל עצמו לא ממש ידע. סיימון פשוט החליט להמשיך הלאה, ולמרות שהוא היה המוח מאחורי הצמד ומי שכתב את כל השירים, הוא הרגיש חסר ביטחון. בחברת התקליטים אמרו לסיימון שהם תומכים בו אבל שהוא גם מוותר על הצלחה מסחרית גדולה. בגיל 30 הוא יצא לדרך ללא הקול של גרפונקל לצדו, ללא שירים חדשים ועם חרדה שאולי הוא כבר לא יצליח לכתוב שירים טובים.
שיר רגאיי אחד וארוחה במסעדה סינית בניו יורק פרצו את מחסום הכתיבה והולידו את אחד הלהיטים הגדולים של סיימון בלי גרפונקל. במשך כמה חודשים בין ג’מייקה, פריז, ניו יורק ולוס אנג’לס סיימון ניגן עם מוזיקאים רבים והקליט את אלבום הסולו הראשון שלו לאחר הפרידה. במלאת 50 שנה לצאתו ירון בן עמי חזרנו אל תחילת קריירת הסולו המפוארת של פול סיימון.
