הלכנו לישון עם הבנד וקמנו עם המון אמריקאים שרוצים להגר לקנדה.
ירון בן-עמי ואני חזרנו אמש לאולפן 88 לשדר את החלק השלישי והאחרון* בסדרת התכניות שלנו על הבנד – הלהקה הקנדית שהמציאה את האמריקנה.
> החלק הראשון > החלק השני
הפרק השלישי התחיל בשנת 1973 בזמן שהבנד היו עדיין במשבר כתיבה. רובי רוברטסון לא הצליח לכתוב שירים טובים באותה תקופה, וכדי למלא את ההתחייבות מול חברת התקליטים Capitol הם הוציאו אלבום מחוות. Matinee Moondog הוא אלבום רית’ם אנד בלוז עם מחוות לאמנים כמו אלן טוסיינט , צ’אק ברי, Fats Domino, ג’וניור פארקר וסם קוק. מעין חזרה לשורשים, אל שנותיהם הראשונות עם רוני הוקינס. על הבמה הם עדיין היו אחד מהרכבי ההופעות הטובים ביותר ובקיץ של 73 הם הופיעו לצדם של הגרייטפול וה- Allman Brothers Band בפסטיבל Summer Jam Watkin Glen מול קהל של כ-600 אלף איש – הפסטיבל הגדול ביותר לאותה עת.
1973 היא גם השנה שבה חזרה הבנד לסיבוב שני עם בוב דילן. עברו כמה שנים מאז ההקלטות במרתף. דילן, שבינתיים המציא את הקאנטרי-רוק, נכנס עם הבנד לאולפן להקליט את Planet Waves ובתחילת 1974 יצא לסיבוב הופעות ראשון מאז תאונת האופנוע. כמה מההופעות הללו תועדו באלבום הכפול Before the Flood. הפעם לא היו שריקות בוז והקהל קיבל את דילן והבנד עם הרבה אהבה.
זה גם היה עיתוי טוב לשחרר חומרים מהארכיון. אחרי שנים שהן הסתובבו בבוטלגים, ב-1975 ראו אור חלק מהקלטות של דילן והבנד בוודסטוק מ-67-68. אנחנו שמענו אותן בתכנית הראשונה לפי הרצף הכרונולוגי, אך צריך לזכור שרק באותה, שנה כשהן יצאו ב-The Basement Tapes, ההמונים יכלו לשמוע את ההקלטות מאחורי הסיפור המיתולוגי על הבית הוורוד בוודסטוק.
כמה חודשים לאחר מכן, בסופה של 1975, הוציאה הבנד את אלבומה השישי Northern Lights – Southern Cross והראשון עם חומרים מקוריים מאז 1971. בפרץ של יצירתיות כתב רוברטסון כמה מהשירים הגדולים של הבנד כמו: Ophelia, It Makes no Different, Forbidden Fruit ו-Acadian Driftwood. האלבום הזה כבר הוקלט בלוס אנג’לס לאחר שהבנד עזבה את וודסטוק – העיירה שכל כך מזוהה איתה. רוברטסון שהיה בשנות ה-30 המוקדמות לחייו והפך לאב, ראה כיצד אורח החיים של מוזיקאים גובה קורבנות, “מוזיקאים מוכשרים רבים שנופלים בצד הדרך”. הוא חשש גם לחייהם של לבון, ריק וריצ’ארד שהמשיכו להשתמש בהרואין ולצרוך כמויות מוגזמות של אלכוהול. באחת מהפגישות של הלהקה הוא הודיע להם שהוא מעוניין לסגור את הבסטה. לבון הלם לא אהב את ההחלטה הזו ועד לשנותיו האחרונות הוא יאשים את רוברטסון בפירוק של הלהקה.
רוברטסון, שתמיד חשב צעד אחד קדימה, החליט שהבנד תיפרד מהקהל במופע מיוחד במועדון הווינטרלנד בסן פרנסיסקו, במקום שבו הופיעו הבנד לראשונה כלהקה עצמאית. מה שהחל כרעיון צנוע להופעה שבה יתארחו רוני הוקינס ובוב דילן, המוזיקאים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של הלהקה, הפך למופע גרנדיוזי – אחד האירועים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה. ביל גראהם, המפיק האגדי והבעלים של הווינטרלנד הצטער לשמוע על הפירוק של הבנד, אך מיד התחיל לחשוב בגדול והפציר ברוברטסון שיתעד את האירוע שתוכנן לטנקס גיבינג. בינתיים, הוא החל לתכנן ארוחת חג לקהל של 5000 איש. ככל שההפקה התקדמה עלו שמות נוספים של מוזיקאים שחייבים להתארח בערב כזה. מוזיקאים שהם חלק מההיסטוריה ומהסאונד של הלהקה או כאלה שהבנד העריצה: בוב צ’ארלס שכמה מחברי הלהקה השתתפו באלבומו מ-1972, ד”ר ג’ון ואלן טוסיינט שמייצגים את הסאונד הניו אורלינסי של הבנד. אריק קלפטון ומאדי ווטרס בגזרת הבלוז, הסטייפל סינגרס בגוספל, פול באטרפילד ו-ואן מוריסון שכבר שיתפו איתם פעולה בוודסטוק וגם מחווה למולדתם קנדה עם ניל יאנג וג’וני מיטשל. פרט אליהם הוזמנו גם רינגו סטאר, האמילו האריס, ניל דיאמונד ורון ווד והסטייפלס סינגרס.
לטובת התיעוד פנה רוברטסון למרטין סקורסזה. האופן שבו הוא שילב מוזיקה בעבודתו והעובדה שהוא גם השתתף בסרט על וודסטוק הפכו אותו למועמד המתאים ביותר לתיעוד האירוע. באותו זמן סקורסזה היה על הסט של סרטו New York, New York והחוזה לא אפשר לו לקחת פרויקט נוסף במקביל. אולם לאחר פגישה עם רוברטסון, שבה הוא הבין מי הולך להיות במופע הזה, הוא לא חשב פעמיים ואמר – אני עושה את זה. מצדי שיפטרו אותי! רוברטסון הביא לו את מילות השירים בתוספת הערות כמו מי שר ומתי, וסקורסזה החל לכתוב את התסריט להופעה. למעלה מ-200 עמודים עם התפקידים של כל אחת משבע המצלמות שהוצבו במקום. השם שנבחר לאירוע – “הוואלס האחרון” גם מייצג את האופי שלו. מועדון הווינטרלנד עוצב כמו חלל תאטרון והערב נפתח במעין נשף וארוחת חג ענקית. 2700 ק”ג של הודו, למעלה מ-100 ק”ג של סלומון, 500 ק”ג תפוחי אדמה ופשטידות דלעת שהוגשו על שולחנות ארוכים לרקע נגינת תזמורת.
ההופעה נפתחה עם Up on Cripple Creek והבנד המשיכו לסט של שעה עד שהאורחים החלו לעלות בזה אחר זה. הסרט של ה-Last Waltz תופס את הרגעים הגדולים במופע הארוך הזה: האיחוד עם רוני הוקינס והביצוע ל- Who Do You Love? לזכר הימים ההם, ד”ר ג’ון בביצוע ענק ל- Such a Night, מאדי ווטרס שר את Mannish Boy בזמן שפול באטרפילד מתרגל נשימה מחזורית ומחזיק את התו במפוחית לאורך כל השיר. ניל יאנג עם ראיות מפלילות על החוטם (שעברו עריכה בגרסה החדשה של הסרט) בביצוע מרגש ומלא אושר ל-Helpless עם קולות הרקע של ג’וני מיטשל שבשלב הזה בסרט רואים רק את הצללית שלה. רצועת הגיטרה של קלפטון שהשתחררה בתחילת הסולו של Further on Up the Road (שוט שסקורסזה אהב והתעקש להשאיר) והסט של דילן שבכלל לא הסכים שיצלמו אותו. וכאן אנחנו צריכים להודות שוב לביל גארהם שקבע עובדות בשטח והודיע בתקיפות לאנשיו של דילן שהם לא מתקרבים לצלמים. סצנת הסיום של הסרט, (אך לא של המופע עצמו)– שבה כמעט כל משתתפי הערב שרים ביחד את I Shall Be Released, היא אחד מהרגעים הנדירים והגדולים שזכינו לראות בהיסטוריה של הרוק.
הפרק של הלהקה הסתיים. לבון הלם חזר לוודסטוק והמשיך את מסורת הג’אמים של וודסטוק בחווה בביתו עם נבחרת של מוזיקאים חברים – RCO Allstars. הבנד חזרו להופיע בשנת 1983 בעיקר במועדונים קטנים, בליינאפ שכלל את כל חברי להקה פרט לרובי רוברטסון. שנות השישים נראו כמו חלום רחוק ושנות ה-80 היו קשות ללהקות כמו הבנד. ב-1986 אחרי אחת מההופעות של הבנד מחוץ לאורלנדו, ביקר ריצ’ארד מנואל את לבון הלם בחדרו. הוא פרק את שעל לבו וסיפר ללבון על הקושי להופיע לפעמים מול קהלים קטנים. זה היה חודשיים בלבד לאחר מותו של אלברט גרוסמן המנהל המיתולוגי של דילן ושל הבנד בתחילת הדרך. לבון לא ראה את הדברים באותה צורה. מבחינתו, כל עוד הלהקה יכולה לנגן זה סימן טוב וצריך ליהנות מכל רגע. מנואל חזר לחדרו ולאחר שאשתו נרדמה תלה את עצמו.
האסונות המשיכו לפקוד את הלהקה. בתחילתה של 1991 המוזיקאי Stan Szelest שהצטרף אליהם להקלטות של “יריחו” (אלבום האולפן הראשון ללא רוברטסון) מת בחווה של הלם מהתקף לב בזמן החזרות. שלושה חודשים לאחר מכן החווה עלתה באש ונשרפה כליל. ב-1999 אובחן הלם בסרטן בגרון והומלץ לו לעבור ניתוח להסרת מיתרי הקול. הוא סרב ואחרי טיפולים קשים נאמר לו שלא יוכל לשיר יותר. ב-10 בדצמבר 1999 הלך לעולמו ריק דאנקו. הוא מת בשנתו מהתקף לב בגיל 57 בלבד אחרי שסבל מהשמנת יתר והמשיך להשתמש בהרואין. הלם הגיע להלווייתו, אך לא היה מסוגל להיכנס. לאחר שהוא שמע שרוברטסון היה שם הוא פרק את זעמו בראיון למגזין רולינג סטון. עבור הלם מותם של מנואל ודנקו הוא ההוכחה שרוברטסון בגד בהם. הוא גם פירק את הלהקה וגם נהנה מכל כספי התמלוגים. הלם חזר וטען שרוברטסון לא התנהג כחבר ושהוא וחבריו מעולם לא ראו דולר מהסרט The Last Waltz.רבות נכתב על הריב הזה וממש בקרוב תראה אור אוטוביוגרפיה חדשה של רובי רוברטסון שבוודאי תשפוך יותר אור על הצד שלו בסיפור.
*את החלק האחרון של התכנית בחרנו להקדיש ללבון הלם. הוא לא היחיד מחברי הבנד שהוציא אלבומי סולו, אך הוא בהחלט זה שהצליח לשמר את הרוח של הלהקה ואת המורשת של וודסטוק עד למותו באפריל 2012. הזמן, כרגיל לא היה לטובתנו ולכן אין מנוס מפרק נוסף! תכנית שתוקדש כולה להלם – לאלבומי הסולו המאוחרים שלו ולערבי הג’אם, ה- Midnight Rambles, בחווה שבביתו.
Tracklist:
1. Back To Memphis – Live @ Watkins Glen, 1973
2. Ain’t Got No Home
3. Bob Dylan & the Band – All Along the Watchtower (Before the Flood)
4. Muddy Waters – Let the Good Times Roll (The Woodstock Album)
5. Acadian Driftwood (Northern Lights-Southern Cross)
6. It Makes No Difference (Northern Lights-Southern Cross)
7. Georgia on my Mind (Islands)
9. Who Do You Love with Ronnie Hawkins (The Last Waltz)
10. Such a Night with DR. John (The Last Waltz)
11. Mystery Train – with Paul Butterfield (The Last Waltz)
12. Tura-Lura-Lural (That’s An Irish Lullaby) with Van Morrison (The Last Waltz)
13. Baby Let Me Follow You Down with Bob Dylan (The Last Waltz)
14. Blind Willie McTell (Jericho)
15. Levon Helm & Keith Richards – Deuce and a Quarter (1996)
16. Last Train To Memphis (Jubilation)
17. Levon Helm – Tennessee Jed (Electric Dirt)
